המרחקים שאני גומאת בדרכים לימדו אותי לנצל את הזמן ולהפוך אותו מזמן כמות לזמן איכות נזכרתי שהיתה פעם פרסומת כזו לטלפונים ניידים שהציעה "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה..."

האמת היא אי אפשר לעשות הרבה מדי כששתי הידיים על ההגה וצריך להתמקד בדרך.

אבל אני, יש לי המצאות משלי. אחרי שאני גומרת את המחשבות של ה'לפני' הפגישה וה'אחרי', אני נתקעת לפעמים באיזו תכנית רדיו.

אני אוהבת להקשיב לרדיו, במיוחד לתכניות שיש בהן דיבורים. חלק גדול מן התכניות מבוסס על שיחות עם מאזינים. זו ממש  תופעה תרבותית, תרבות שלמה, חשפנות לשמה. אני תמיד מופתעת לשמוע איך אנשים 'מתפשטים' ככה בקלות לפני כל העולם.. בשיחת טלפון אחת..רק תן להם מיקרופון פתוח וזהו...

לפעמים זה משעשע ולפעמים זה עצוב אבל זה מרתק. ואני כל הזמן חושבת לעצמי, האם הם באמת מאמינים שהרדיו יכול לפתור בעיות שלא נפתרו משך שנים?

ויש גם זמן טלפונים

בין כל הטלפונים, לפעמים נופלת לי איזו 'שיחה טובה', מהסוג שבה הדרך נגמעת מעצמה והנופים הם רק לתפאורה. בשיחה כזו, הנושאים כל הזמן מתחלפים ונושא נקשר בנושא, ונושא אחד מעורר את הבא, ומחשבה בראש מעוררת את הרעיון הבא. וככה עוברים מסתם מה נשמע לענייני היום ולענייני ילדים, ואם הדרך מספיק ארוכה אז בזמן כלשהו מגיעים לדבר על עצמנו וחושפים את הלב ואת הקרביים ואת מיצי הקיבה, ומדברים ומדברים והזמן חולף כל כך מהר והחשק לדבר עוד ועוד לא נגמר. והשיחה הזו מסתיימת רק בגלל שהגעתי לאן שהגעתי, וכשהיא נגמרת נשאר טעם של עוד, תחושה שעוד לא מיצינו את הכל.... ואחר כך אני עוד הולכת עם זה שעות...

ובכלל, רציתי לכתוב פוסט אחר אבל זה מה שיצא...