השבוע נסעתי מפה לשם השעה היתה מאד מאד מקודמת. מזג אוויר היה מופלא. האוויר היה צלול ואפשר היה לראות את הנצח. הקור היה כל כך חד עד שאי אפשר היה להתבלבל. קור כזה גורם לי להתעורר מיד. השעה היתה מוקדמת מדי כדי לדבר בטלפון, גם שידורי הבוקר היו די משעממים:  פולטיקה, פוליטיקה ושוב אריק שרון. מה נשאר? נשאר רק לשקוע במחשבות

מהר מאד מצאתי עצמי שוקעת במחשבות על הזמן, ממיינת אותו לפי מידת העניין שמתעורר בי תוך כדי.

העליתי במחשבותי כל מיני התייחסויות לזמן:

זמן של שעמום – מתבטא בהרגשה של עייפות וקהות חושים כשאני עסוקה בפעילות חד-גונית וחסרת עניין.

זמן איטי – זה כשיש לי תחושה שהזמן לא נגמר, כמו נסיעה ארוכה שאיננה נגמרת. במצב הזה, אני מביטה בלי הרף בשעון. אחת הדרכים להעסיק את עצמי במצב כזה היא לרחף או לחלום בהקיץ....

זמן אבוד – זו צורה יותר קיצונית של ניתוק. בזמן הזה מתרחשים דברים שאחר כך אני לא ממש זוכרת וגם לא מסוגלת להגיד מה התרחש בהם.

זמן מזויף – שבו יש מראית עין של עירנות והקשבה למה שקורה, אבל למעשה אני עסוקה בזמן הזה במשהו אחר. הראש שלי במקום אחר.

זמן טרוד – ברגעים האלה אני פיזית נמצאת בהתרחשות אבל הראש לי במקום אחר, במחשבות על עניינים שמטרידים אותי ואינם קשורים להתרחשות עצמה.

זמן משחק – זה קורה כשאני מגלה עניין בנעשה אבל אני פאסיבית, ההתעניינות שלי היא שטחית, אני מתעניינת אבל לא ממש. הסימן הכי מובהק לזמן הזה הוא שאני מאבדת עניין מהר

זמן מעורבות – זה הזמן המשובח ביותר, הנדיר ביותר. בזמן הזה אני שקועה לגמרי במה שאני עושה. מתמלאת רגש ורעיונות וכל כולי מרוכזת במה שאני עושה. הזמן הזה עובר בלי להרגיש

הרגעים בזמן הזה הם רגעים מסקרנים, קסומים, מהנים, והם חקוקים בזיכרון שעות וימים

מתרחש בו משהו שאני לוקחת איתי אח"כ עוד שעות רבות.

מי שרואה אותי בזמן הזה מזהה את זה מיד. ההבעה המרוחה על פני, אי אפשר לטעות בה.

הזמן הזה הוא כנראה הכי נדיר

והוא הזכיר לי את הזמן הזה שבו אני זורמת. ממש הזמן ההוא.