משפטים כמו "בכל קושי שוכנת ההזדמנות" מעצבנים אותי כל כך.

במיוחד כשהם נאמרים כשאני נמצאת בתוך הקושי עצמו.

כשאני בתוך הקושי עצמו, קשה לי

בתוך הקושי עצמו אני חווה את הקושי שלפעמים הוא קשה מנשוא. מכאיב

בתוך הקושי אני חווה סוג של דרך ללא מוצא

אני נמצאת בעמימות,

לפעמים אני רואה המון דרכים ולא יודעת במה לבחור, לא יודעת מה הכי טוב

בתוך הקושי אני עסוקה בלפתור את הקושי

וקצת קשה לי במקום הזה לראות איפה נמצאת ההזדמנות,

ואולי זאת ההזדמנות?

שהקושי מחייב אותי לחדד את המחשבה

הוא מראה לי שאני לא תמיד צודקת ושיש לי עוד מה ללמוד

הוא מכריח אותי לא לשקוע בו ולחפש דרכים להיחלץ ממנו

להקשיב למה שנאמר ולמה שלא נאמר

לחפש עוד דרכים לפתרון

הקושי מלמד אותי להיות יצירתית

להתמקד, לרכז מאמצים, לעשות סדרי עדיפויות

הקושי מאלץ אותי ללמוד כל הזמן, לחקור, לחפש את הפתרונות גם מחוץ לעצמי, בספרים, באינטרנט

וגם לפנות לעזרת אחרים שזה לא תמיד פשוט

הקושי מגלה לי את האחרים, את האיכויות שבהם

הוא גורם לי לנקוט בדרך של ניסוי ותעיה, אחרי הכל, מה כבר יש לי להפסיד.

הקושי מלמד אותי שגם אני פגיעה

הוא מרכך אותי, מגלה לי פינות חבויות בעצמי, ומביא אותי לחשוף אותן החוצה.

ואז אני מגלה שזה לא מפחיד להיחשף ושהחשיפה הזו משנה אותי ומחזקת אותי....

אולי העובדה שאני יוצאת מתוך הקושי אחרת, זו בעצם ההזדמנות????

(וחובת הגילוי הנאות:  התחלתי את הפוסט הזה כועסת ואני מסיימת אותו שמחה)