כשיצאתי לדרך בבוקר היה עוד חושך. הם עמדו בטרמפיאדה ביציאה מחכים שמישהו יאסוף אותם

במוחי חלפה המחשבה שהם בטח רוצים לנסוע עד לתחנת הרכבת הקרובה ואני לא נוסעת לכיוון הזה. התלבטתי אם לעצור ובשנייה האחרונה עצרתי. הייתי בטוחה שזה לא יתאים, הם יגידו תודה ואני אצא לדרכי בהרגשה שעשיתי את המעשה הטוב שלי להבוקר... אבל להפתעתי זה התאים להם מאד.

זה כל כך התאים להם שהם נסעו איתי את כל הדרך....

בדקות הראשונות זה היה נחמד. החלפנו כמה משפטי בוקר כאלה: "כמה זמן אתם מחכים" "לאן אתם נוסעים?" "מה, אף אחד לא עצר לכם?"

אחרי המשפטים האלה השתררה דממה. דממה של ממש

הצצתי מזווית העין לראות מי אלה שאספתי על הבוקר. נראו כמו אחרי כיתה י"ב, נוסעים לטיול אולי אחרון לפני גיוס... אחד מהם שקע מיד בשינה עמוקה והשני השגיח על הדרך...

אני רגילה לנסוע לבד. עם הזמן סיגלתי לי הרגלים משלי. אני שרה בקול רם עם הרדיו, מתווכחת עם השדרים, מתייחסת לתשובות המרואיינים, כשמישהו עושה משהו שמרגיז אני מקללת ועל מחווה נחמדה  אני מודה. לפעמים אני מתפרעת ולפעמים אני שיא האדיבות. כשאני רעבה אני שולפת איזה יוגורט, באמצע מצלצלת לכל מיני להגיד בוקר טוב ולשאול מה נשמע ולטפל בענייני עבודה. בקיצור, יש לי חיים שלמים משלי במכונית.

פתאום שמתי לב שנהיה לי ממש צפוף...

לשיר לא בא בחשבון, גם לא לאכול ואפילו לא לדבר בטלפון. לדבר רק בקצרה, לא יכולתי להתרגש ולקלל, הייתי צריכה להיות מנומסת כל הדרך...

הדרך הפעם היתה ארוכה במיוחד. לי זה היה ממש קשה. בפעם הבאה לא בטוח שכדאי לי להיות כזו ספונטנית

הם דווקא היו מאד מרוצים....