הפעמון בדלת צלצל. בדלת עמד שליח עם זר פרחים גדול. לא הבנתי לכבוד מה ולמי הם מיועדים. לא היה בימים האחרונים שום דבר שהצריך זר פרחים בכלל וכזה גדול בפרט.

הפתק אמר את הכל: "ליום המשפחה, אוהבים אתכם"

יום המשפחה? מי בכלל זכר את זה.

וככה חשבתי לעצמי, איך, איך הפקיעו מאיתנו את יום האם ונתנו לנו איזה פרס ניחומים בדמות יום המשפחה. ואיך הסכמנו לזה בשקט כמו שתמיד אנחנו מסכימות, ולמה שלא נסכים אם זה לטובת כולם, ככה לימדו אותנו שלוותר לטובת כולם זה הכי טוב, הכי נכון.

ונזכרתי ביום האם שלי כילדה. כמה היינו מתאמצות לשמח את אמא שלנו, לא רק במתנות ובברכות. ביום הזה היינו טובות במיוחד, עוזרת לה בבית ומכינות את האוכל ואת השולחן לארוחה ומשתדלות ממש להיות ילדות טובות, לפחות פעם אחת שיהיה לה מיוחד

מאז שהיום הזה הפך ליום המשפחה, אני לא זוכרת אף פעם להגיד לאמא שלי איזו מילה טובה מיוחדת ביום הזה, וגם אני כאמא, אלמלא זר הפרחים, בכלל לא הייתי יודעת שביום הזה אני אמורה להרגיש משהו מיוחד, שזה יום של שיר הלל לעוצמה הנשית...

אבל טוב שהגיעו הפרחים. הם עשו לי רגע של מחשבה

שאולי המעבר מיום האם ליום המשפחה הוא בעצם הודאה בכך שהפמיניזם ושוויון הזכויות הפכו להיות חלק מהחיים שלנו, שלא צריך יותר לשרוף חזיות ולהילחם על זכותנו להיות שוות, שזה ברור שכך זה צריך להיות.

שזה אומר, שזכותי לבחור להיות כל מה שארצה, שאני יכולה להחליט בעצמי מה שטוב לי ושחופש הבחירה הוא בעצם העיקר.

ובינינו, אם אני נורא רוצה אני יכולה להכריז לי על יום אם פרטי משלי, ולחגוג אותו כמו שאני אוהבת. ולקנות לעצמי את מה שבטוח ימצא חן בעיני ולצאת ממנו כל כך מרוצה שאולי אחליט שפעם בשנה זה לא מספיק...

תודה על הפרחים. הריח שלהם משכר