מחמאות זה היה משהו שהייתי מרגישה איתו מאד לא נוח. השיטה שלי היתה 'להחזיר אותם בחזרה' בדרכים מתוחכמות. תמיד העדפתי לתת מחמאות במקום לקבל. היה לי קשה עם זה, היה לי לא נוח, כל הזמן חשבתי שזה לא ממש מגיע לי. עם הזמן הבנתי שאני לא מרוויחה מזה כלום, וש'ההצטנעות' הזו לא מובילה לשום מקום, שחוסר היכולת שלי לקבל מחמאות נעוצה אי שם בהערכה העצמית שלי, ואם אני עושה משהו טוב ואנשים מחמיאים לי על זה אז למה אני מתעקשת שלא?

ההכרה בערך עצמי, זה משהו שלוקח זמן לבנות אותו. אני לימדתי את עצמי את זה. למדתי לשמוע את המחמאות, להכיר בערכן ולדעת שזה באמת כך. אני לא מתנצלת יותר, אני לא מסבירה. אני מכירה את המקומות שבהם אני טובה ואפילו טובה מאד. והכי חשוב – אני כל כך נהנית מהמחמאות, שהן הפכו להיות אנרגיה מהסוג הטוב

מעבר למה שזה חולל אצלי, זה עשה אותי ממחודדת ורגישה להתנהגויות דומות אצל אחרים

אתמול ראיתי את זה כמה פעמים. בהזדמנויות שונות החמאתי לאנשים על מה שעשו, במסגרת עבודתם. המחמאה היתה אמיתית  והתגובה כל כך צפויה. "זה התפקיד שלי" ענה לי אחד. התעקשתי שגם במסגרת התפקיד זה היה יוצא מן הכלל ושזה בכלל לא מובן מאליו, היה לו כל כך לא נוח שמיד התנצל והסביר, הכל רק כדי להתחמק מהמחמאה. ראית את הקושי לקבל מחמאה עד כדי חוסר נוחות פיזית, הוא שידר את זה בשפת הגוף.

"השתנית" אמרתי לו

"אני לא השתניתי, תמיד הייתי כזה" ענה לי

"גם העמיתים שלך אמרו לך את זה" לא הרפיתי ממנו

"טוב, אם הם אומרים.."

היה לו קשה לשמוע את זה, הוא הרגיש מאד לא נוח. מאוחר יותר, הוא אמר לי שבגלל שהאווירה השתנתה הוא מרגיש יותר נוח להיות פחות קפדן

"זה בדיוק מה שהם אמרו לך" אמרתי "והם צדקו"

במקרה כולם גברים או שזה לא מקרי באמת. בכל פעם אני רואה איך הם לא יודעים להעניק לעצמם קרדיט על הדברים הטובים. כמה זה קשה להם. האם זו תכונה גברית אופיינית, האם לגברים קשה יותר לקבל מחמאות?

בגלל שאני יודעת מה זה חולל אצלי, אני לא מוותרת. כדי שזה יהיה יותר קל לעיכול, אני מצמידה את המחמאה למעשה ועושה את זה יותר ספציפי. מדגישה את הדבר שגרם לי להרגיש ככה.

אולי ככה נצליח ביחד לחולל איזה שינוי.

מחמאות ממקום אמיתי גורמות לאנשים להיפתח.