אני מרגישה את עצמי הולכת ומתכנסת לתוך עצמי ומשתבללת

בשעות האלה אני הכי צריכה להיות עם עצמי, לחשוב את המחשבות שלי, לתכנן..

מחר בבוקר, שוב פגישה ראשונה עם הקורס שאני מלמדת מידי שנה

פגישה ראשונה עם קבוצה חדשה היא תמיד משהו מרגש...  כמו שפגישה ראשונה אמורה להיות

פגישה ראשונה תמיד טומנת בחובה הפתעות והמון הבטחות... חלק יתממשו ומהן חלק ישאר לעולם בלתי ממומש

הם בוחנים אותי. (אני צריכה לזכור להרביץ הופעה)

חלקם בודאי שמעו עלי מקורסים קודמים. רוצים לדעת מהו הדבר החדש הזה שאני מביאה לעולמם

מה עוד אני יכולה ללמד אותם שלא ידעו קודם לכן.

אני רוצה לתהות על קנקנם. לדעת מי האנשים שמולי. מה מניע אותם. האם הם באמת רוצים ללמוד את החדש הזה שאני מביאה או שזו רק הצהרות כוונות?

איך אני יכולה לשכנע אותם שכדאי לאמץ את זה ולשנות?

בעיני זה סוג של קסם.

אני שואלת את עצמי כל פעם מחדש אם אני מסוגלת לחולל את הקסם הזה ולגרום להם להשתנות ולשנות

אני כבר יודעת את התשובה.

אצל חלק מהם זה יקרה. הם יגידו לי שזה שינה את עולמם

יהיו שיקחו רק חלק מן הדברים. אצל אחרים אני אחזק מה שידעו קודם

ויהיו כאלה שיצאו מהקורס הזה כמו שנכנסו אליו. את החלק הזה של המשתתפים אני צריכה לצמצם

הלילה בטוח לא אצליח להרדם....

זו הפעם השלישית שאני כותבת על הקורס הזה.

בשנה הראשונה תחושת הסיום היתה מרגשת וכך גם ההתחלה בשנה השניה

בעיני זו ממש דרך מתאימה לציין פה העובדה שאני כאן שנתיים תמימות. ממש היום

חתיכת דרך עשיתי פה. באמת