השבוע קבלתי הצעה מפתה והייתי צריכה להחליט אם אני לוקחת אותה. זו היתה הצעה מאד משמחת מסוג אלה של פעם בחיים, שבזמנים כתיקונם הייתי קופצת עליה ב-2 ידיים ובלי לחשוב פעמיים מקבלת אותה. הפעם  ידעתי שאני לא יכולה לקבל את זה ושאני צריכה לסרב. זה היה ממש מעצבן לדעת שאני צריכה לוותר.

כל פעם אני מוצאת את עצמי במצב שבו אני צריכה להחליט.

זה אומר שכאילו יש לי בחירה חופשית בין אלטרנטיבה אחת לשניה ועלי רק להחליט מה מתאים לי יותר וזהו.. אני בודקת את משמעות הדברים מכל הכיוונים ואז מחליטה. יש דברים שבהם קל לי מאד להחליט, שבהם אני יודעת בדיוק מהי ההחלטה הנכונה לי, אבל יש מקומות שבהם זה קשה. 2 האלטרנטיבות טובות. במה לבחור?

בדמיון שלי, התחושה שלי היא שכשאני בוחרת, כאילו מדובר בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות ועלי "רק להחליט ולבחור". זה סוג של אשליה לחשוב שהחלטה היא בחירה.

למה זו אשליה? כי כל פעם שאני מחליטה, בדיוק באותו רגע, אני מאבדת לבלי-שוב את הדבר שלא בחרתי בו. ההזדמנות לבחור היא בעצם גם ההחלטה לאבד. זה בלתי הפיך. אני לא יכולה לחזור ולבחור שוב במה שלא בחרתי.

אז אם ההזדמנות לבחירה מקפלת בתוכה את ההכרח לאבד משהו, זה אומר שלמרות שנדמה לי שאני עומדת לפני בחירה, למעשה אני עומדת בפני החלטה, על כל המשתמע מכך. כי כשאני בוחרת בדבר אחד – באותה העת בדיוק אני גם מחליטה על הדבר שאותו אני עתידה לאבד.

ולחשוב שמדי יום אני עומדת בפני עשרות החלטות כאלה, חלק קלות וחלק ממש ממש מעצבנות....