השעה 13:30 ואני מגיעה לקלפי למלא את חובתי כאזרחית.

בשעה 13:30, הכל נראה עייף למרות שרק אמצע היום, מזג האוויר קריר, המקום נגיש, יש חנייה בשפע. פקידי ועדת הקלפי נראים כבר מותשים. אולי מותשים מהציפיה לכלום. חסר אקשן

בשעה 13:30 אין תור. אפילו לא צריך להידחף, לא צריך לשאול "מי אחרון?"

בשעה 13:30 אני עוד לא יודעת באיזה קלפי אני אמורה להצביע. את הפתקים ששלחו לי איבדתי מזמן.

לראשונה בחיי כבוחרת פוטנציאלית, אין לי מושג למי אני הולכת להצביע. יש לי כיוון אבל לא החלטה. את השניות האחרונות, מאחורי הפרגוד, אני מנצלת כדי לפסול את הרשימות, בשיטת האלימינציה.
בבחירות הקודמות תמיד הייתי מוגבשת, הפעם אני מלאה סימני שאלה. בעיקר אני יודעת במי לא לבחור. לרגע אני חושבת לעצמי שאולי הכי פשוט שאצא מכאן בלי להצביע לאף אחד? גם כך מי שהכי פועל למען המדינה בשנים האחרונות, הם ארגונים מחוץ למערכת הפוליטית אז אולי כדאי להשאיר את הפוליטיקה בצד?
איכשהו הבחירה ב"לא לבחור" היא אף פעם לא אפשרות עבורי. בעיני הבחירה היא אקט מהותי, דרך לאמר את דעתך, גם אם זו דרך של מחאה. הימנעות בעיני היא לא דרך.
אני מציצה מבעד לפרגוד. מזכיר הקלפי איננו. הוא בחוץ מדבר בפלאפון. היו"ר שותה מים מינרליים. מזכירה מס' 2 חותמת על המעטפות ריקות. מזכירה מס' 3 מוחקת בסרגל מפנקס הבוחרים את המצביע הבא שמחכה שאפנה את האזור החסוי. הסדרן בוהה בתקרה.
אני אומרת לעצמי, שבשביל עתיד אחר אני חייבת להצביע. אני לוקחת פתק אחד מתוך הפתקים של המפלגות. מכניסה למעטפה ומכניסה לחריץ  של תיבת הקלפי הכחולה.
5 דקות אחרי שנכנסתי כבר הייתי בחוץ. אחר הכל. אחרי הבדיקה, המחיקה, ההתלבטות, ההחלטה והשלשול של המעטפה.
כשיצאתי החוצה שמתי לב שקר ממש. שלטי תעמולת הבחירות שמסביב התנופפו ברוח העזה עד שהכל נהייה בליל אחד גדול של אותיות ומילים. המון זבל של תעמולת בחירות מסביב. אני מקווה שעד לפרסום תוצאות הבחירות כל הזבל ייאסף.

 שיהיה בהצלחה.