שלושה ימים רצופים שאני מחפשת את נעלי הבית שלי העלו בי הרהורים עגומים על המקום שהיא תופסת בחיים שלנו...

היא מסתובבת אצלנו בבית כבר שנים לא מעטות. כבר ממש חלק מן המשפחה. כל כך חלק מן המשפחה שהיא מעצבת פה סדר מסוג חדש. כזה שנראה לה מתאים

ואחר כך, ימים שלמים אני מסתובבת בתחושה מוזרה. לוקח לי זמן עד שאני מבחינה שבדיוק מה שאני צריכה נעלם. ומה שאני צריכה זה תמיד משהו שאני לא מוצאת. למשל, הפינצטה, המספריים הקטנות, הקופסא עם הכלי תפירה, איפה לעזאזל שמתי אותם בפעם האחרונה?

שמתי לב שלפעמים המקומות הקבועים שלי לא ממש נראים לה, אז היא משנה. רק פרט קטן נשכח ממנה, היא 'שוכחת' לעדכן אותי. וכך ברגע שאני הכי צריכה למרוט לי איזו שערה שובבה, או לתפור איזה כפתור סורר - אני פשוט יוצאת מדעתי

הבנתי שאני 'צריכה לפצח את זה' להיכנס לראש שלה ולחשוב כמוה. להבין את הדרך שבה היא חושבת כשהיא 'רק מסדרת'

לפעמים זה מצליח לי ואני מצליחה לעלות על מהר המיקום החדש של החפצים

ולפעמים, כמו השבוע, כמעט יצאתי מדעתי. כבר חשבתי לוותר ולקחת זוג אחר, אבל החלטתי שאני לא נשברת. אחרי שלושה ימים וחיפושים בלתי פסוקים, גיליתי שהנעלים שוכבים להם בשלווה ונחת  בארון שלו. בדרך גיליתי שאת המספרים היא שמה באמבטיה, את הפינצטה הכניסה לתוך המגירה וקופסת התפירה שלי עברה חדר.

נשמע הגיוני, לא? איך הרעיונות האלה לא עלו במוחי קודם?

לפעמים אני מרגישה כאילו בכל פעם שהיא באה היא מסדרת לי פה איזה כתב חידה, היא מסתירה ומשפשפת את ידיה בהנאה לראות אם אצליח לגלות....

לפעמים אני עולה על זה מהר. ולפעמים לא

עד היום, לא הצלחתי לגלות היכן היא שמה את המגפיים שנעלתי בשבוע שעבר. נותרו לי עוד יומיים עד שהיא תבוא ותניח לפני כתב חידה חדש....

כבר תכננתי לעצמי את הנאום שאני אנאם בפניה בפעם הבאה שהיא תבוא

אבל כמו תמיד אני יודעת שהמילים יגמרו לי ברגע שהיא תכנס בפתח הדלת.....