אחרי שנגמר בית הספר ויצאנו לחופש פסח, כל הימים שלפני החג היו קודש לניקיון בבית. חדר חדר ארון ארון. אחותי ואני היינו מחלקות בינינו את הבית ומחליטות מה היא תסדר ומה אני אסדר. קודם הוצאנו את הכלים, מיינו את הצלחות, סידרנו את כל הסירים כל אחד עם המכסה שלו, אח"כ את כל הפלסטיקים שנאספו במשך השנה. קופסת פלסטיק שלא נמצא לה מכסה מיד מצאה את מקומה בפח. בסוף סידרנו את השקיות ניילון ואת הניירות של הגבינה הלבנה שאימא שלי הייתה רוחצת ומדביקה על הקרמיקה במטבח שיתייבשו. אח"כ היא הייתה עוטפת עם הניירות האלה את הבצק עלים שהייתה מכינה כל יום שישי.

אח"כ היינו מורידות את הסרוויס של הפסח עם הפרחים הוורדים ואת הכוסות של החג ושוטפים כל צלחת וכל כוס, גם את זו של אליהו הנביא

אף פעם לא הבנתי בדיוק למה מכינים כוס לאליהו הנביא: אבא שלי אמר שהוא יבוא נורא מאוחר ושאם אשאר ערה אולי אצליח לראות אותו. אבל אני ידעתי שכל שנה הוא מבטיח ועוד אף פעם הוא לא בא. מצד שני, לא רציתי שהוא יבוא ובדיוק אני אשן, וגם לא הבנתי מה עושים עם היין אם הוא לא בא.

אחרי שניקינו כל פינה, היינו פורשות על המדפים את הנייר החדש, עם הציורים של הפרחים בכחול, ובסוף, בקצה המדף, שמנו פסים של תחרה מניר והדקנו אותם חזק עם הנעצים למדף.

וככה כל בוקר, חדר חדר ארון אחרי ארון, עד שהכל הבריק ומורק וצוחצח, מחכה לחג שיבוא

אחרי שגמרנו את הסידורים של אימא, היו הסידורים של אבא.

הייתה לנו חצר גדולה עם המון עצי פרי. בסוף החורף החצר הייתה מלאה עשבים שהגיעו עד גובה המותניים. אחרי הניקיון בבית בא הניקיון בחוץ. הניקיון הזה היה בעיקר לנכש עשבים ולעשות צלחות לעצים ואחרי שעשינו צלחות להשקות עד שהצלחת הייתה מתמלאת מים עד גדותיה ואז לעבור לעץ הבא ככה עד שכל הצלחות יתמלאו.

בסוף השבוע הזה הייתי כל כך עייפה, שכשהגיע ליל הסדר לא הצלחתי להחזיק מעמד כדי לראות אם אליהו הנביא הגיע.

בקושי הצלחתי להחזיק מעמד עד לארוחה. מכירת האפיקומן כבר התנהלה בעיניים עצומות. רציתי שזה יגמר מהר כדי שאוכל ללכת לישון.

כל שנה אחותי הייתה אומרת לי שזו פעם אחרונה שהיא מסכימה שנהיה ביחד באפיקומן. מזל שהיא כל פעם שכחה...