פסח ויציאת מצרים הם בעצם הסיפור של מי שמתחיל מסע פנימי, של כל מי שקם בו איזה קול, איזה 'אני' אחד מגובש ונחוש המשמיע קולות פנימיים ומשהו חזק ממנו, קורא לו לצאת לדרך.

זהו הרגע שבו הכל מתחיל. משהו בתוכנו מחליט לצאת לדרך, משהו נוטה פתאום קדימה ורוצה דבר אחר.

המשהו הפנימי הזה שגורם לנו לקום ולעשות משהו אחר, שונה מכל מה שעשינו עד כה, גם מבלי לחשוב על התוצאות. כמו בשיר: "פתאום קם אדם ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת"

במרחק, יש איזה חלום איזו ארץ מובטחת כלשהי, איזו מטרה שמתבהרת.

הדרך לשם לפעמים קשה, ולעיתים ארוכה ורצופת מבחנים, אבל אושר הכיוון והנכונות לצאת לדרך מעמעמים את החרדה. מרוב אופטימיות לא רואים את המכשולים, את הצוקים, את התהום הפוערת את פיה. יש משהו בדרייב הפנימי הזה שגורם לכך שבשלב הזה של הדרך לא רואים את זה.

תיאור היציאה לדרך הוא יותר דרמטי מהדרך עצמה. אמנם פה ושם יש 'נאות מדבר' אבל הדרך ברובה היא קשה ומעמידה הרבה מכשולים בפני ההולך בה. הארץ המובטחת היא כמו כוכב זוהר שכל הזמן מנצנץ מעל ראשו של ההולך... ומושכת אותה אליו כבחבלי קסם, היא זו שיוצרת את ההבטחה

כמו בכל סיפורי המסע, רק נקודת ההתחלה ידועה. כל השאר עלום ונעלם. הדרך היא העיקר. הדרך היא זו שמלמדת אותנו הכי הרבה על עצמנו.