עכשיו כשאני מעבירה את הסרט של החג הזה בראש, שמתי לב שרוב ימי החג עברו עלי במטבח, מתגלגלת מארוחה לארוחה ומאירוח לאירוח, מכניסה למקרר ומוציאה מהמקרר.

בשביל שלא נגיד שכל החג הזה היה כולו מטבח, בפרץ של רגע החלטנו לנסוע לטיול. היעד: לראות את פריחת אדמונית החורש.

אדמונית החורש היא פרח נדיר. פורחת רק במקום אחד בארץ, בהר הלל (ליד הישוב הדרוזי בית ג'אן) שבועיים בשנה באפריל. נשמע משהו ששווה מאמץ.

לא סתם אומרים על פרח נדיר שהוא פרח נדיר.  

בשביל פרח נדיר צריך ממש ממש אבל ממש להתאמץ.

קודם כל, לנסוע בדרכים עלומות ולחפש שילוט שבדרך כלל לא קיים.

וצריך ללכת ברגל איזה שעתיים (מינימום) עד שמגיעים למקום הפריחה.

בדרך צריך ללמוד את שפת הסימנים, בשביל להיות בטוחים שלא נטעה, כי במקרה של טעות אתה לבד.

אח"כ צריך להשקיע מאמץ לזהות את מיקום הפרחים, כי הם חס וחלילה לא יפרחו ממש על השביל, צריך להתאמץ ולמצוא אותם.

ואז מתברר שהלכת כל הדרך בשביל 4-5 פרחים שחלק מהם כבר סיימו לפרוח.

ואחרי כל המאמץ שעשינו, לא נעים להגיד: "מה, זה כל הסיפור?" אז צריך להשמיע קולות התפעלות יוצאי דופן (נדיר אמרנו, לא?): "איזה יופי, איזו פריחה משגעת, איזה צבעים יפים"

כי מה כבר אפשר להגיד על 3-4 פרחים אדמוניים שיבטא את ה- WOW הזה?

אחרי 2 דקות כבר הבנו את הרעיון המרכזי, ראינו מה שאפשר לראות וחזרנו.

במגרש החניה חיכתה לנו ההפתעה של היום. מישהו חסם אותנו בחניה.

חיכינו יותר משעה עד שהוא יגמור את מסלול האדמוניות שלו ויבוא להזיז את האוטו.

לטבע הוא אולי יודע להתייחס. לאנשים – לא. העיקר שהוא הלך לראות את האדמוניות.

הישראלי המכוער כבר אמרנו? אמרנו.