אני מתייחסת אל החיים שלי כאל טקסט שאותו אני רוצה לשמר, למען מי? בעיקר למען עצמי

ככל שאני כותבת יותר ככה הרצון שלי לזכור את עברי מתגבר והולך

כשאני מנסה לבנות את סיפור חיי, אני בונה את הדברים ממה שסופר לי, ממה שנדמה לי שאני זוכרת או ממה שאני חשה שהתרחש אי שם בעומק הזמן.

מה שאני זוכרת ביומים אלה לא זיכרונות אמיתיים, אלא דברים ש'סדרתי' לי שאזכור. מן סיפור כיסוי.

מה שאני זוכרת באמת, אלה בעצם דברים בלתי זכורים, כאלה שנשכחו ממני.

הדברים שנשכחו צפים ועולים מחדש דרך תנאים שאין לי שליטה עליהם, דרך טעמים, ריחות, מזג אוויר או סתם סיטואציות אקראיות. אלה הזיכרונות האמיתיים שמסתתרים תחת שכבת הקליפות של המעשה היומיומי.

במבט לאחור כשאני מנסה לשחזר חלקים מחיי, מן הילדות, המקום שבו גדלתי, החיים בבית, תקופת בית הספר היסודי, התיכון, הגיוס לצבא, שנות נישואי הראשונות, אני מגלה שיש המון דברים שאני לא זוכרת.

הדברים שאני זוכרת קשורים בעיקר בתחושות של צדק, חולשות, כעסים, וברגשות עזים אחרים. כל השאר נעלם ממני כאילו לא היה חשוב לו בכלל שייזכר.

מה שאני זוכרת זה בעצם סיפור שחיברתי לעצמי ובמשך שנים סיפרתי אותו במקום כזה או אחר. אבל לזה התלוותה תמיד איזו תחושה עלומה, איזה קול פנימי שאמר לי שזה לא בדיוק מה שהיה.

הזיכרון פועל כמו מסננת, במניפולציה. רוב הזמן אני לא זוכרת באמת דברים שקרו לי. עד שאיזה שבריר מילה, שובל של ריח, מראה, טעם או תנועה, משהו בלתי צפוי, מחזיר אותי בבת אחת, אל הזיכרונות האלה, שלרגע שחשבתי שאיבדתי אותם לגמרי.

ואת זה אני כותבת. הכתיבה כאן היא תיעוד של זוויות מסוימות של חיי.

ככל שאני כותבת יותר ככה הרצון שלי לזכור את עברי מתגבר והולך.

ככל שאני כותבת יותר, אני זוכרת יותר.

אני מדמה את הכתיבה כמי שמושכת את הזיכרונות מן תהום ומעלה אותם אל פני הקרקע.

וזה מופלא בעיני.