החיים המשותפים בשכונה טשטשו את כל ההבדלים .בין המשפחות אי אפשר היה להבחין מאיזו ארץ אתה עד יום השואה. עד יום השואה. לפני יום השואה משהו באוויר היה משתנה.

אבא היה חוזר מן העבודה יותר מוקדם, מתרחץ, מתלבש יפה ונוסע. אף פעם לא סיפרו לי לאן נסע אבל אמא היתה קוראת לי הביתה יותר מוקדם. כשהייתי שואלת את אמא היא היתה אומרת שאבא נסע לפגוש חברים מחוץ לארץ. אני אף פעם לא פגשתי חברים של אבא מחוץ לארץ. בערב כשהיה חוזר, היה כותב בדפים ארוכים ביידיש ומידי פעם היה מפסיק ומנגב דמעה מעיניו.

נורא רציתי לשאול אבל הבנתי שאסור. אמא היתה אומרת שאבא כותב דברים על המשפחה שלו. כשהייתי שואלת היא אמרה שכולם מתו ושתקה. גם אבא היה שותק. כותב ושתוק.

מפעם לפעם היה מוציא את התמונות, מנשק את התמונות, בוכה ושותק.

בלילות שלא הצלחתי להירדם, הייתי שומעת את הבכי הזה.

השקט הזה והידיעה שזה משהו שאסור לדעת, שלא מדברים עליו ושלא שואלים זה היה דומה בכל הבתים שבצד שלנו. כשגב' ריינס היתה באה לבקר ראיתי את המספר שעל היד שלה. אמא שלי אמרה שזה מהגרמנים. אני לא הבנתי את זה אבל התביישתי לשאול. ולא שאלתי.

לא שאלתי.

כשגדלתי התחלתי לשאול. אף פעם לא את אבא. רק את אמא. אמא סיפרה לי שהיא התחתנה עם אבא אחרי שנודע לו שכל המשפחה שלו נרצחה. אבא התגייס לצבא ויצא למלחמה. בכפר שלו נשארו אשתו ושני הילדים, וגם הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו. אף אחד מהם לא שרד.

התמונות היא אמרה זה הדבר היחיד נשאר לו מכל המשפחה.