החיים שלי מלאים בדברים שצריכים לעשות ברצינות. כל היום אני מתרוצצת משתדלת ומתאמצת לזכור כל מיני דברים ולעמוד בציפיות שלי ושל השד יודע מי ושהכל יהיה מושלם, מבלי שאני אשכח דבר, ובדרך אני עושה עוד כל מיני דברים שקשורים ולא קשורים ומקווה שבסוף כולם יהיו מרוצים וגם אני. ככה זה במרוץ של החיים. אין דקה לעצור ולשאול. הכל מתוקתק.

"בא לך איזה מקום נחמד לקפה אחרי העבודה?" שאלה אותי בפגישה מקרית במסדרון השבוע אחרי שהתחבקנו ושמחנו?

בטח שבא לי.

וככה מצאנו עצמנו ישובות מול שקיעה ומול גלי הים באיזו מרפסת על הרציף, מתרווחות לנו להנאתנו ומדברות...
בדרך הארוכה הביתה חשבתי לעצמי כמה מענג זה היה.

הכי נהניתי מהספונטניות. לא יותר מדי השקעת מחשבה, לא יותר מדי תכנונים, לא יותר מדי התלבטויות, לא "בואי נפתח יומנים". רק לזהות את ההזדמנות שהיתה שם וללכת על זה. כל כך פשוט...

ואיך דבר כזה קטן יכול להטעין אותך אח"כ למשך שעות...

הסיפורים עם הבצל. הם תמיד נגמרים לא טוב

תמיד זה נגמר בבכי.

למה?