זה כבר הפך למסורת

בכל שנה ביום העצמאות אנחנו נפגשים, אותה חבורה פחות או יותר של אנשים, למפגש השנתי המסורתי. יש בחבורה הזו המון שוני ונקודות חיבור מעניינות. אנחנו כולנו גרים באותו מקום ונפגשים גם בין לבין אבל ביום העצמאות זה מפגש אחר.

זה כבר מזמן לא מפגש של מנגל ואכילה. עם השנים זה הפך להיות מפגש עם נופך אחר.

יום עצמאות זה משהו אחר לגמרי. כולם מתכוננים, לכל אחד המשימה שלו. כל אחד והתפקיד שלו. יש מי שאחראי על התפריט ועל קניית הבשר ומי שאחראי על התכנית האומנותית ומי שאחראי על חלוקת המשימות לאנשים.

במשך השנים התפתחו התמחויות בתחום הקולינארי: בכל שנה ניפגש עם הסלט ההוא והחמוצים האלה והעוגה ההיא הנימוחה בפה והקינוחים בשרשרת...והתפקידים לא משתנים.

אני אפילו לא יכולה להיזכר ולהגיד איך זה קרה שאני הפכתי להיות אחראית על סלט הפירות. וככה בכל שנה אני עומדת וחותכת ומסדרת את הצבעים ומתקנת את הטעמים ועד שאני מגיעה לטעום  כבר לא נותר זכר לסלט הזה, כמו בכל שנה....

ותמיד אחרי האוכל יש תכנית. התכנית הפעם היתה: טקס הדלקת המשואות.

המשימה היתה לכתוב את הנאום שיאמר כל אחד בעת שידליק את המשואה שלו.

וככה זה התנהל. קודם הודלקה המשואה (נר לצורך העניין) ואחריה נאמרו הדברים

כל אחד הביא את הזווית האישית שלו: האחת שסיפרה על איך זה להיוולד בה' באייר ולחגוג כל שנה יומולדת עם כל המדינה, וההוא שנזכר באנשים שלחם לצידם ושנפלו קרבות ואחד שדיבר על החוויה שלו ב'שביל חוצה ישראל', ואחר דיבר בזכות ההתכנסות והשלום, וההיא שדברה על אחוות שכנים והאחר שדיבר על החלומות שלו.. ועוד ועוד ועוד.

היה כל כך מעניין לגלות שלמרות שאני מכירה היטב את כולם אף פעם לא מכירים את האנשים ממש.

גילויים כאלה תמיד מרגשים אותי