תקראו את נרי ליבנה במוסף השבת של ה"ארץ", שמהרהרת בקול רם על נסיעות לחו"ל, רק הוא והיא בחו"ל.. רומנטי לאללה. ומול זה המציאות...

"מה יש בנסיעות זוגיות לחו"ל שהופך אותן למגרסת רומנטיקה? רותי חברתי אומרת ש"זה הפחד, התחושה שיש בחו"ל שזה את והוא לבד בעולם ומול כל העולם ושאין לאן לברוח. אתם מחוץ לחיים הרגילים ולאנשים שאתם רגילים לפגוש, וגם הזמן בחו"ל שונה לגמרי, כאילו זה זמן שהוא מחוץ לזמן והכל נראה כאילו ככה יימשך לנצח".

כל דבר, כל פעולה הכי פשוטה, כשהיא מתבצעת בחו"ל נראית הרת גורל, סימן מדאיג לבאות: ככה זה יהיה מעכשיו ועד עולם, תמיד הוא יטבול את הקאנולי בקפה, אף פעם הוא לא ידע איך לבטא את שם הרחוב, תמיד הוא יאמר שהוא לא רעב ואחר כך יאכל לך את כל האוכל מהצלחת, ואף-פעם הוא לא יהיה מה שאנחנו רוצות שהוא יהפוך להיות - המישהו האחר לגמרי, שאתו גם היינו נהנות הרבה יותר לנסוע.

אולי זאת הציפייה, "התקווה שדווקא שם יתחולל סוג של נס, ופתאום תגלי שהדבר הלא מוגדר שאת מרגישה הוא בעצם אהבה גדולה, או שדווקא שם הוא יתאהב בך. אנשים נוסעים ביחד לחו"ל בתור פתרון, תולים המון תקוות בחו"ל כי זה נחשב רומנטי. כמו כל הדברים שנחשבים רומנטיים, ושבסופו של דבר לא עובדים אם אין אהבה ברקע, פוטנציאל האכזבה הוא עצום ואכזבה הופכת לכעס".

מצד שני, כשזה כן עובד זה פשוט נפלא, כור ההיתוך הופך לכור המצרף. כולם מכירים סיפורים כאלה. ראינו מספיק סרטים. זה קורה תמיד לאחרים. פעם זה קרה אפילו לנו. אולי פעם זה יקרה לנו שוב. ובינתיים? בינתיים נתנחם בעובדה שיש עדיין בחו"ל מספיק מקומות שנראים יפה מאוד גם דרך דמעה שקופה.

וחוץ מזה יש בלגאן גדול ב-walla. כבר 3 ימים שאני לא מקבלת דואר, לא יודעת מי פרסם פוסט, מי הגיב, מי רצה להגיב ומי לא הגיב... ואפילו אני בעצמי לא יודעת למי הגבתי ולמי לא...

האמת היא שהסבלנות נגמרת לי. נו אז היא נגמרת...