הלכתי לראיין אותו השבוע לאיזו עבודה שאני עושה. מרתק לפגוש אדם שנולד לפני שהמדינה נולדה, הוא בן 80. נולד בחולות ת"א זוכר את ת"א בעת שהיתה עיר של חולות ושל זהב. ממש היסטוריה מהלכת על שתיים.

כשפרצה מלחמת השחרור היה כבר חייל בהגנה באמצע קורס קצינים.

ישבנו כמה שעות ודברנו.

כל השמות המוכרים הפכו אצלו לסיפורים: צבי צור שהפך רמטכ"ל, ואבא קובנר האידיאולוג של הפלמ"ח שהפיח בנאומיו רוח קרב בחיילים הצעירים שלא ידעו בדיוק לקראת מה הם הולכים, ותל-נוף, וחולדה, וסיפור השיירות לירושלים, והקרב נגד המצרים בחולות אשדוד שטרם הוקמה אז, וההפוגה. והפרטיזנים שהגיעו מהקרבות באירופה והצטרפו לשורות ההגנה, ובלילות מסביב למדורה היו  מספרים על מה שהתחולל באירופה אבל אף אחד רצה להאמין... וממדורות הלילה עם בוקר יצאו לקרב וחלק מהם כבר לא חזרו. 

והפציעה שלו בקרב והחלמה הארוכה בבית החולים... החזרה לקורס הקצינים עד לשחרור.

הוא מספר ואני רואה בעיני רוחי את כל ההיסטוריה מתרחשת ממש לנגד עיני. לא סתם עובדות. כל הפרטים היבשים מקבלים לפתע חיים של ממש, ולסיפור מתלווה דמעה בזווית העין והתרגשות להיזכר. כל כך ברצון הוא שיתף אותי וכל הזמן ההוא היתה לי ההרגשה שהוא רק חיכה שמישהו יקשיב לו.

לפני שנפרדנו, הודיתי לו על הפתיחות ועל השיתוף ואמרתי לו שזה היה פשוט מרתק.

"בטח סיפרת את זה גם לילדים שלך" אמרתי

שמעתי את העצב בקולו כשאמר שהוא אף פעם לא סיפר את זה ממש כי את הילדים שלו זה בכלל לא מעניין.

הייתי מופתעת.

במחשבה שנייה חשבתי שבכלל לא הייתי צריכה להיות מופתעת. גם אני לא התעניינתי בקורות את אבי במשך המון שנים. זה לא היה משהו שבכלל רציתי להתעסק איתו. ממש לא. אף פעם לא היתה לי הסבלנות להקשיב לו באמת. והוא כנראה הבין את זה מעצמו...

זה כל כך מוזר כי היום כשאני כל כך רוצה לדעת אין את מי לשאול...