קבוצה של 15 איש, נפגשה לראשונה כדי להשתתף בקורס בן 15 פגישות. בהפסקה קנה לעצמו כל אחד מהמשתתפים כוס קפה או תה. המשתתפים הסכימו שבכל פגישה יקנה אחד מהם בתורו שתייה לכולם, וכך, עד לסיום כל הפגישות, יספיק כל אחד מהם להזמין את כל האחרים לכוס שתייה.
מבחינה כלכלית כמעט לא קרה דבר: כל אחד מהם הוציא בסופו של חשבון ממש אותו סכום שהיה מוציא לו קנה לעצמו בכל פגישה שתייה מכספו. מבחינה חברתית, ההזמנה ההדדית יכולה לחולל שינוי גדול. במקום מצב של אדישות נוצרה בין המשתתפים דינמיקה אחרת.
הדינמיקה הזו נוצרה בגלל 'משהו' שהתגלגל מפגישה לפגישה בין אלה שכבר הזמינו לאלה שעדיין לא עשו זאת. כל פגישה מסתיימת בציפייה, מצד אלה שכבר הזמינו, לפגישה הבאה, שבה אלה שעדיין לא הזמינו ימלאו את חלקם; משהו מאחד אותם.
לקבל קפה ממישהו אחר ששילם עלזה, זה דומה לקבלת מתנה. מתנה זה אקט של בחירה ולא של חובה. יש בכוחה של המתנה ליצור קשרים חברתיים.

המתנה קושרת בין המקבל לנותן; מי שכבר קיבל נשאר אסיר תודה. חובה עליו לקבל את המתנה ואת כל מה שהיא טומנת בחובה. אין די בזה שיגיד תודה, שכן חלה עליו חובה לא ברורה לשוב ולתת - מרצונו הטוב, אם ירצה ואם לא, מתנה-שכנגד, ומחזור הנתינה והקבלה נמשך והולך. מה שמתרחש בחילופי המתנות אינו רק העברת קפה מאחד לשני, התהליך עצמו מחולל שינוי ביחסים שבין המשתתפים.
המחויבות מאחדת את האנשים. מחויבות היא סוג של חיבור בין דברים שהם כאילו סותרים, בין רצון טוב להתחייבות חברתית. אפשרי לחבר בין שני דברים כל כך שונים? מסתבר שכן.

עניין המחויבות זה הדבר שאני רוצה לפצח ולהבין.
אני נתקלת בנושא הזה המון. לא פעם אני רואה סיטואציות דומות. במקרה אחד התוצאות נהדרות ובמקרה אחר עם אותם נתונים – התוצאה: אפס. מעניין איך סיטואציה מסוימת במקרה אחד יוצרת מחויבות ואנשים מוכנים להשקיע מעל ומעבר ובמקרה אחר לא  קורה כלום.
איך יוצרים את ההדדיות הזו שבה יש יחסים של מקבל ונותן, כמו בסיפור של הקפה?
מתברר שלא תמיד המקבל מסתכל על הנתינה כעל פעולת גומלין שבה הוא גם נותן וגם מקבל וזה כנראה תנאי הכרחי שצריך שיהיה בבסיסה של מחויבות.
זה נשמע לי כל כך נכון והלוואי והייתי יודעת שזה באמת כך...