מזמן היא חולמת את החלום הזה שלא נותן לה מנוח. שבועות שהיא מסתובבת עם זה בבטן.

בראש היו מסודרים לה כל הפרטים. ידעה בדיוק איך זה יהיה בכל דקה ודקה.

בלילות היא חולמת את עצמה נמצאת בעיר הקטנה, בחדרון הקטן בעליית הגג, מנותקת מכל העולם וכותבת וכותבת וכותבת...

הוא זה שעמד בינה לבין החלום שלה. הוא לא אהב את החלום הזה. מילא החלום, אבל להגשים אותו? את זה הוא לא יאהב בכלל.

הוא לא אהב את העיסוק שלה בכתיבה. לפעמים היה מלגלג לפעמים מתעלם. הכתיבה לקחה אותה ממנו, ככה חשב וככה אמר.

דממה נפלה ביניהם ביום שאמרה שהיא רוצה לנסוע לבד לשבוע, כדי לכתוב.

"ומה אם אגיד לך שלא?" שאל

"אני אסע בכל זאת, אני נוסעת בשבוע הבא" אמרה

שתיקה השתררה ביניהם

בלילה שמעה אותו מסתובב במיטתו.

בבוקר ניגש אליה, נשק לה ואמר: "סעי. כשתחזרי אני אחכה לך פה"

הוא לא התעכב כדי לראות את הדמעה שניקוותה בזווית העין שלה.