הוא היה מהבטחון בשגרירות. חברה שלו למדה רפואה בעיר הסמוכה. הוא בא לשם להיות קרוב אליה.

הוא היה בחור נחמד באמת באמת. אחד שתמיד היה נחמד לדבר איתו, לא מרים את האף, נחמד לאנשים. נחמד גם לילדים, התחבב על כולם במהירות.

לא ברור בדיוק מה קרה שם. ערב אחד, בדרך הביתה, האופנוע שעליו רכב סטה ממסלול הנסיעה, ראשו נחבט בעץ והוא נהרג במקום.

ההלם היה גדול. המוות הזה היה כל כך קרוב. שגרירות זה מקום קטן. כולם מכירים את כולם.

אבא שלו הגיע לסגור את הדברים, את החיים השלמים האלה שנפרטו למשכורת האחרונה: כמה ימים עבד עד שחייו נעצרו, פדיון ימי חופשה, תשלום שכ"ד אחרון לבעלת הבית, טיפול בהפרת החוזה לפני תום תקופת השכירות (כמה ציני) הפרת ההתחייבות למכון הכושר. הכל נסגר ונחתם

אבא שלו ארז את הדברים שנותרו ממנו, סגר את ענייניו ולקח אותו הביתה. בפעם האחרונה. אפילו לא נפרדנו ממנו.

נזכרתי בו בגלל אסון הרכבת. אני נוסעת המון ברכבת. ראיתי כל השבוע את הסקירה על אסון הרכבת, והערב את הכתבות במהדורות החדשות. ותפסתי את סתמיות החיים...

אדם יוצא בבוקר בדרכו אל... מלא ציפיה לקראת הבאות. אולי האושר מציף אותו ואולי מחשבות אחרות. המון תכניות יש לו בראש על כל מיני דברים שעוד צריך להספיק, ואחרי כמה שעות, בעקבות תאונה סתמית כזו או אחרת, כל מה שנותר ממנו זה אוסף התחייבויות ש'הפר' באמצע, המשכורת האחרונה, פדיון ימי החופשה וימי המחלה, והקצוות שצריך לסגור בעקבות מותו...

והחלל הריק הגדול שנותר ושאותו אי אפשר אף פעם לסגור. אף פעם...

אביב היה נער בן 27.