לפני כמה ימים נגמרה לה שנת הלימודים ורציתי לכתוב על המון דברים:

רציתי לכתוב על זה שזו היתה השנה הכי לא פשוטה שעברה עלי, שנה שבה למדתי להבין שיש דברים יותר חשובים מציון עובר במבחן.

ורציתי לכתוב על זה שבשנה הזו גיליתי שלהתייאש זו פריבילגיה שאני לא יכולה להרשות לעצמי. פשוט לא.

ורציתי גם לכתוב על זה שכשאמרתי לו שאני אוהבת אותו, ככה ישר הוא שאל אותי אם זה נכון גם לגבי הפעמים שבהם שהוא לא הולך לבי"ס.

ורציתי לכתוב את הצביטה בלב שזה עשה לי... כי כל כך קל לאהוב אותו כשהוא עומדבציפיות שלנו וכל כך לא פשוט להודות שכשהוא לא עומד בציפיות אז צריך את האהבה הכי הרבה... ואז זה קשה.

ורציתי לכתוב שאני שמחה שהחופש הגדול הגיע כדי שגם לי תהיה הזדמנות לצבור כוחות בשביל השנים הבאות, ויש עוד כמה לפני..

ושלמרות שאני שמחה שהחופש הגיע יש לי פרפרים בבטן מהחופש הזה.

ורציתי לכתוב על הפרפרים האלה שמתחילים מזה שכשאני הולכת לישון הוא רק יוצא ומי יודע מה הם עושים בחסות החשיכה כשהם משוטטים חסרי מעש ברחובות...

ובכל לילה או בכל לפנות בוקר, כשאני שומעת את הדלת נסגרת, אני קצת נושמת לרווחה, עד הלילה הבא..

ואחר כך אני שומעת סיפורים על שיטוטים ליליים ועל שתייה חסרת גבולות ועל מעשי וונדליזם ומתפללת שהוא לא ביניהם...

ורציתי לכתוב על זה שאולי גם אנחנו צריכות לקבל תעודת סוף שנה,

על המבחנים האינסופיים שאנחנו עובריות ועל ההתמדה והסבלנות והגמישות והיכולת לתמוך ולעזור מתי שרק צריך ולהיעלם כשצריך... ועל עוד המון דברים...

וכשבאתי לכתוב את הכל, נגמרו לי המילים....