הפעם זה יהיה משהו שונה מכל הפעמים. נהיה רק שנינו. רק אמא וילד.

לאכול-לדבר-להריח-לצחוק-לקנות-להשתטות-ללכת-לטייל-להתפעל. הוא אומר ואני בעקבותיו.

לא צריך להגדיר במילים את התענוג הכי-הכי הזה. רק המחשבה על זה לבדה מרגשת אותי בצורה בלתי רגילה. רק אני והוא. נוסעים דרך העיניים שלו. הוא קובע (מישהו אמר משהו על טיול אופניים?) אני עוזרת לבצע....

24 שעות של המון ימים לבד... אני והוא....

ושלא תבינו אותי לא נכון, ההתרגשות קיימת ויש גם לחץ.

וגם רועד לי הפופיק:

שאצליח לעמוד בציפיות שלו, שאדע למצוא את המינון הנכון בין 'לנצל את הזמן' לבין הדרך שלו ליהנות בקצב שלו,
שלא אתקרצץ עליו, שאדע לתת לו את המרחב הנכון לו, שלא אהיה יותר מדי אמא עם משפטים הוריים כאלה,
בלי הטפות מוסר, בלי חינוך, בלי התעצבנויות מכל דבר קטן..

שיהיה לנו כיף ביחד והמון... ושנחזור עם טעם של עוד...

ואם כבר יש לי כמה בקשות:

שאני מאד מבקשת, בטון סמכותי ואסרטיבי, שבשבוע+ הזה לא ירד גשם

ושגם לא יהיה קר

שיהיה GPS (אם כבר...)

שאני לא אתברבר בירידה מאוטוסטרדה, כי לא בא לי לנסוע עד הירידה הבאה ולחזור..