יום ראשון בבוקר

קמנו לבוקר יחסית שקט. שונה מאד מן הבקרים  שקדמו לו. זה עושה אותי אופטימית משהו.... אני מתחילה בטלפונים.

טלפון ראשון למוסך. מנהל המוסך אומר לי ששקט אצלם והכל בסדר, שהעובדים הגיעו לעבודה, שאפשר לבוא.

טלפון שני לחברת הביטוח. מדווחת לו שהמוסך פתוח ושאני רוצה שמאי. להפתעתי הוא מארגן לי שמאי קל"ב, מנהריה. אני עוד יותר אופטימית. שמאי מנהריה לא יגיד לי שהוא לא מגיע לאזור. ואני כבר רואה בעיני רוחי איך הדברים 'נתפרים' להם כמו במלאכת מחשבת...

2 דקות אחרי זה מצלצל לי השמאי. קבענו פגישה במוסך..

אני יוצאת לדרך... לנהריה. את הדרך הזו אני מכירה היטב, בכל מיני שעות של היום והלילה. אבל

מראה מוזר כמו שהתגלה לי בבוקר הזה אף פעם לא פגשתי. יום ראשון בבוקר והדרך נראתה לי כמו בשבת בבוקר מוקדם לפני שכל העולם מתעורר...  מעט מאד מכוניות על הכביש. רק מוניות ורכבי שירות של מקומות עבודה, מעט מאד מכוניות פרטיות. מרבית הדרך אני נוסעת לבד לבד לבד...  צומת הכניסה לנהריה נראית לי הזויה משהו, כאילו מסרט אחר... בכל הצומת הענקית הזו שבכל יום ראשון זה סיוט שלא יתואר לחצות אותה, יש בקושי 5 מכוניות (מכל הכיוונים)

זה יכול היה להיות כל כך פסטורלי, אלמלא ידעתי שזו שעת מלחמה.....

אני מציצה לטרמפיאדות של החיילים. ריקות בכל הכיוונים...

תחנת הרכבת שוממה. אף רכבת לא חונה בתחנה...

כשאני נכנסת לנהריה השעה 9 בבוקר, שעה עמוסה ביותר ביום ראשון בבוקר. העיר ריקה לגמרי. המון מקומות חנייה פנויים לאורך שדרות הגעתון. כל בתי העסק סגורים, אני מצליחה לגלות רק בית קפה אחד פתוח אבל אף אחד לא יושב בו. מראות שלא מן העולם הזה..

לרגע מתגנב חשש לליבי שאולי אני לא במקום הנכון...

בימים הקודמים המשטרה לא נתנה להכנס לעיר למי שאיננו תושב. לרגע חשבתי שאולי זה מה שאפגוש בבוקר, אבל המחסום היה נטוש...

אני מגיעה למוסך.

בעל המוסך מקדם אותי בחיוך מאוזן עד אוזן. תכף מתברר לי שזה רק אני והוא במוסך... אף אחד חוץ ממני לא בא... הוא נורא מרוצה, גם הוא תושב הסביבה. מחליפים סיפורים על "מה קרה אצלנו" ו"מה קרה אצלכם" ... באמצע מגיע השמאי, הכל מתנהל באווירה מסתחבקת... כולם מרוצים

השמאי מספר לנו מבסוט איך הוא פינה את משפחתו לאילת... אחרי שאחת הקטיושות התפוצצה בשכונה שלו... הוא מצלם את האוטו, ממלא דו"ח תאונה, נותן הוראות למוסכניק, איך לתקן, מה להזמין וכו' וכו' וכו'

ובמקביל, תוך 2 דקות נכנסה המכונית אחר כבוד לבטן המוסך, מתחילים לפרק אותה מכל הכיסוי החיצוני שלה... ועוד רגע והיא עומדת לה עירומה... ומחכה...

אני, בעיני רוחי אני כבר רואה אותה חוזרת בחן האופייני לה למקומה הטבעי וממשיכה לשעוט חסרת דאגות בכבישי ישראל...

ולמה לא? אם אין אף אחד במוסך והתיקון גם הוא לא סיפור גדול, אז אני בעדיפות מיידית, צ'יק צ'אק מפרקים מה שנפגע, מחליפים בחלקים חדשים וזהו, לא? יום. מקסימום יומיים...

באמצע כל האווירה הנחמדה הזו הגיעה הידיעה על נפילת הטילים במוסך הרכבת בחיפה... ועל נפילות באזור המפרץ

במשרדי המוסך הם היו בדיוק באמצע הזמנת החלקים מהמוסך המרכזי באזור המפרץ....

תוך כמה דקות הגיעה ידיעה כי באזור המפרץ כולם התפנו למרחבים המוגנים.. ונשלחו הביתה...

ובמקביל הגיעה הודעה מפיקוד העורף שגם בנהריה יש לסגור את הכל ולהכנס למרחבים המוגנים...

וככה היא נותרה מפורקת לבדה במוסך שנסגר ואני נסעתי הביתה..

בדרך הביתה נסעתי להציץ במקומות שבהן נפלו קטיושות בסוף השבוע והנה קצת תמונות.

הירקות  קפאו להם ככה מיום שישי...