תזכורת קצרה למי שלא היה פה קודם
בפרק הראשון ביום רביעי שלפני המלחמה עשיתי תאונה קלה עם המכונית שהצריכה אשפוז של יומיים במוסך. המלחמה פרצה ביום חמישי ולא היה עם מי לדבר... לא חברת ביטוח ולא מוסך. כלום...
בפרק השני, ביום ראשון היתה התבהרות חלקית.. מצאתי מוסך. באמצע תהליך הרישום למוסך נפלו שוב קטיושות וטרפו את כל הקלפים....
בינתיים המכונית נשארה לבדה עירומה במוסך, באזור מוכה קטיושות... ועד היום אין איש יודע מה מצבה...
יום ראשון אחה"צ
אמר מי שאמר "אם אין לחם תאכלו עוגות" (מרי אנטואנט?) וזה בדיוק מה שהחלטתי לעשות..
אז אם אין אוטו יש רכב חילופי, נכון? נכון.
צלצלתי לשמאי שצילצל לחברת הביטוח שצלצלו אלי בחזרה תוך כמה שעות והודיעו לי אקבל רכב חילופי ל- 4 ימים
"אבל מה עם כל הימים האלה שהמכונית עומדת במוסך סתם ככה?"
"לזה אין לנו תשובה", השיב לי האיש מהביטוח "הביטוח לא נתן את דעתו למצבים כאלה..."
אופס.... מה עושים?החלטתי שקודם אני לוקחת מה שנותנים ואח"כ נראה ...
עשיתי חישובים שונים מתי אני הכי צריכה את המכונית והזמנתי רכב חלופי וביקשתי לקבל אותו במקום הכי צפוני שאפשר.
יום שני בבוקר
בבוקר כשהתעוררתי היה שקט. שוב הייתי אופטימית שאולי הבוקר הפציע לו מזרח תיכון חדש..
קודם כל צלצלתי לפחח. בנימוס התעניינתי בשלומו (הוא גר באזור יותר בטוח ממני)
אחרי שני משפטים הבנתי שהוא בבית.
"אתם לא עובדים?"
"מאז אתמול בבוקר אסור לנו להגיע לעבודה" אמר לי
הבנתי שהייתי אופטימית מדי.
"תצלצלי שוב מחר אולי כבר נחזור לעבודה" הציע לי "אם אנחנו חוזרים, האוטו שלך יהיה הראשון שאני מטפל בו" הבטיח לי...
שעה אחרי זה מצלצלים לי מחברת השכרת הרכב
"את שומעת..." אומרת לי הפקידה "אנחנו לא יכולים לספק לך רכב חלופי, אף סוכנות רכב לא עובדת באזור שלכם"
"אז איפה עובדים?" שאלתי
"מנתניה דרומה...."
וכך אני תקועה בלי אוטו ובלי אפשרות לרכב חלופי, במקום שנפסקה בו התחבורה הציבורית...
מזל שאין לאן לנסוע. הכל סגור. יום כיפור אחד ארוך ומתמשך...
בערב התחילה שוב מתקפת קטיושות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
