יום שלישי בבוקר

גם הבוקר היה שקט כשהתעוררתי, אבל למודת ניסיון  מהימיים הקודמים לא פיתחתי ציפיות...

אחרי מתקפת הקטיושות של אתמול בערב כבר לא הייתי כל כך אופטימית.. אבל ליתר בטחון צלצלתי לפחח.

אנחנו כבר חברים בטלפון. הוא מזהה את הקול שלי מיד ומיד מספר לי שהוא כבר משתגע בבית... מזה אני מבינה שעוד לא נתנו להם לפתוח את המוסך...ושהסיכוי שאראה את המכונית שלי עוד השבוע, הולך ומצטמצם...

אני אפילו לא מאוכזבת...

אני מחפשת לי ערוצים אחרים להוציא את המרץ....

אין כל כך הרבה אפשרויות: המכון כושר – סגור; הבריכה – סגורה; הסופרמרקט – סגור; החנויות – סגורות; הבנק- סגור; הדואר – סגור; אפילו להיות חולה לא כדאי כי גם קופת חולים סגורה...

מה נשאר לעשות?

פעם ביום עוברת המכונית של הבטחון ברחובות ומכריזה: "יש לכם חלון הזדמנויות של שעה וחצי עד 11:00 כדי להצטייד"

"חלון הזדמנויות" איזה מושג.. בשעה וחצי שמאפשר החלון הזה הכל מותר.

רגע, יש להם הסכם בזמן הזה לא יפלו קטיושות? ובזמן הזה הם מתזמנים את הכל? זה נראה לי הפוך להיגיון של מה שצריך להיות, שלא יהיו יותר מדי אנשים במקום אחד, אבל מי שואל אותי...

כדי לשמור על איזו שפיות, אני פוצחת בכל מיני מבצעים...

בערב יש גם זמן הליכה...  אני שמה לב לכמה דברים:

בימים אלה הרבה אנשים עובדים בגינה בצורה רצינית ומסדרים את המחסן, את החצר.. יש הרבה זבל שבא מסידור מחסנים... ומעבודות גינון רציניות

מערב לערב מספר המכוניות החונות ברחוב ובחניות הביתיות הולך ומצטמצם וגם כמות הבתים המוארים... זה אומר שהרבה עוזבים. הקצב מתגבר תמיד אחרי נפילה של קטיושות קרוב אלינו.

עד כה רוב הקטיושות שנפלו היו בשטחים פתוחים. אתמול אחה"צ נפלה קטיושה על ציר מרכזי... וככה זה נראה מקרוב