שבת בבוקר. בשבת רגילה בשעות האלה אני באופן קבוע במכון כושר. חורשת על המתקנים ועל הבריכה ומקנחת בג'קוזי... כבר 10 ימים שהמכון כושר סגור. אמנם לא ויתרתי על פעילות גופנית, אבל.. זה לא זה. אני שונאת שמישהו מבחוץ 'מערבב' את ההרגלים שלי..

במקום מכון כושר, התחלתי את הבוקר בכביסות ושטיפת כלים וסידור המטבח. ככה זה כשמתעצלים בערב, בבוקר אתה קם למטבח מבולגן ולראות התמונה הזו כשאני עוד הלומת שינה.. זה היה לא כל כך נעים.  הזמנתי אורחים לארוחת צהרים, פליטי המצב הבטחוני כמונו. המצב פה ממש מעניין. כולם שלחו את הילדים למקומות מחוץ לטווח ונותרו פה רק 'זוגות צעירים'. אני תוהה מה הדבר הזה עושה לחיי הנישואין... במיוחד אצל כאלה שגם קודם החיים שלהם ביחד לא היה משהו.. החיכוך הזה 24 שעות 7 ימים בשבוע.....

אני חושבת על כל אלה שמרוויחים מהמלחמה

לחברה שלי יש שכן שמאי שעובד במס רכוש. בימים כתיקונים הוא נאנק תחת המצב הכלכלי ומחזיק מעמד בקושי. איך שנופלת הקטיושה הראשונה הוא חוגג... לובש את הז'קט הזרחני הזה עם הכתובת "בתפקיד" והוא כבר נוסע בין אתרי הנפילות... המלחמה הזו תסדר אותו כלכלית לחודשים ארוכים...

וכל האנשים האלה מפיקוד העורף ששנים היו בבוידם ואף אחד לא שם לב אליהם.... איזו עדנה יש להם... ראיונות ברדיו, כתבות עיתונים. שנים הם חיכו שמישהו יבוא וינער מעליהם את האבק והנפטלין... והנה הרגע הזה הגיע וכל מה שהם צריכים להתעסק איתו כל היום זה להתמודד עם הטענות האם המקלט היה מוכן או לא היה מוכן..

וקראתי בעיתון על חברות כוח האדם שמצאו הזדמנות לפטר את העובדים הזמניים שמתגוררים באזורים המופגזים... מיד חשבתי על כך שהמלחמה עוצרת כל מיני דברים שהתחילו בהם או שהיו בתכנון.. מאפשרת איזה פסק זמן לחשיבה, שלא היה קודם.. וכשתגמר המלחמה ואנשים יחזרו לעבודה, הבוס יקרא להם ויגיד: "תשמע, בזמן שלא היית פה, חשבנו על כל הדברים והגענו למסקנה... שאנחנו לא זקוקים לך יותר.."

בחיי, יותר טוב שכבר הייתי הולכת למכון כושר ...

המצב בצפון ללא שינוי. יורים. רעש ההפגזות העיר אותי מוקדם בבוקר. חלון הזמן להתארגנות הבוקר היה בין 8 ל-10. היה ונגמר...