אני זוכרת ש...
פעם כשעוד הייתי נערה צעירה, בשנות בית הספר התיכון, הערצתי כל מיני אנשים.....
משהו לא רציונלי, סתם ככה – כל מיני מושאי הערצה.
יום אחד לקחו אותנו לאיזה טקס. לא זוכרת בדיוק על מה ולמה.
מלבדנו היו בטקס הזה חיילים וחיילות.
וגם כמה קצינות.
זוכרת שהסתכלתי עליהן בהתפעלות ובקנאה
מזווית הראייה של נערה צעירה, הקצינות הללו נראו לי הדבר הכי קרוב לאלוהים.
כל כך תמירות כל כך יפות
משהו בלתי מושג.
מושא לקנאה....
אחר כך, מקץ כמה שנים, כשאני עצמי הפכתי להיות קצינה בצבא, תמירה ויפה ומושגת...
ראיתי שזה ממש לא big deal כזה גדול, החלום זה נראה לי משהו קצת חסר פרופורציות...
חלומות של ילדה מתבגרת....
השבוע יצא לי לפגוש את מי שהיה מנהל בית הספר התיכון שבו למדתי.
במשך השנים הפכנו ידידים
בזמנו, כשהייתי תלמידה, בימי התלבושת האחידה, הוא היה מושא הערצתנו. כולנו הערצנו אותו.
זוכרת אותו כמי שיודע הכל, בכל נושא ונושא...
כולנו התחרינו על תשומת ליבו. וגם אני ביניהם.
הסתכלנו עליו כעל "גורו".
מישהו שהולך שההילה מעל ראשו...
השבוע פגשתי אותו שוב. פגישה אחת מיני רבות
אחת מאותן עשרות שיחות...
פתאום ראיתי אותו באור אחר. בגובה העיניים.
דבר לא נותר מאותה הילת ה"גורו"
הגורו הפך בשר ודם.
חלק מן הדברים שהשמיע באוזני נשמעו מיושנים, ארכאיים, כאילו נלקחו מדפים צהובים של ספר ישן....
מצאתי עצמי לא מסכימה לרבים מן הדברים שאמר. מתווכחת עימו, מסבירה ומנמקת
ראיתי שהוא מקשיב לי בעניין....
הפכנו שווים.
פתאום הבנתי שהכל בראש שלי...
כל ההערצות האלה – זה משהו לא רציונלי, משהו שאי אפשר להסביר אותו במילים של היגיון....
הכל מתפוגג כשנפגשים עם המציאות האמיתית,
שהיא כנראה הרבה יותר משכנעת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
