קמתי הבוקר בתחושת ריקנות. היום אפילו לא הדלקתי את הרדיו כדי להתעדכן מה קרה.

העיתון של היום נראה לי כמו זה של אתמול ושל שלשום ושל לפני שלשום. אותן חדשות: נכנסים, יוצאים, יורים, מפות של נפילות, גזרה כזו או אחרת, הלוויות..
רק התמונות של ההרוגים והשמות שונים. אפילו את הסיפורים שמאחורי השמות כבר אין לי חשק לקרוא. אין לי כוח לכל החלומות האלה שאף פעם לא יתגשמו

היומיים האחרונים היו הכי קשים מאז שהתחילה המלחמה. הרבה אירועים מטלטלים.

יום שישי היום. ליום שישי יש שגרה משלו. דברים קטנים של סוף שבוע: עיתונים, מנוחת צהרים, ארוחת ערב. ביום שישי הזה אני לא בבית התחושה שלי לא יותר קלה. בכלל לא. אני מאד דואגת.

אתמול הסתובבתי קצת.

נכנסתי לחנות ספרים בת"א לקנות מתנה לחבר שמחלים מפציעה. המוכרת רבה בטלפון עם הבת שלה. הבת רצתה לנסוע לחברה והאמא התנגדה ואמרה שבימים כאלה במצב כזה לא נוסעים מהבית כי זה מסוכן. בקופה היא התנצלה לפני על השיחה קולנית ואני לא התאפקתי. "לאן הבת רצתה לנסוע?" שאלתי "מת"א לכפר סבא" ענתה לי. לא אמרתי כלום... רק חשבתי לעצמי כמה הכל חסר פרופורציות.

עברתי ליד חנות ספרי לימוד. היו שם המון אנשים והמון לחץ. שנת הלימודים עוד מעט אמורה להפתח. גם בצפון. ומי בכלל חושב על זה? מתי אנחנו נתארגן לזה? איך בכלל יוכלו הילדים ללמוד אחרי כל הקיץ הזה?

הלכתי למכון כושר. שעתיים של ניתוק טוטאלי עשו לי כל כך טוב. החזרה למציאות היתה מיידית. הטלפון הנייד שלי היה מלא בשיחות של אנשים שחיפשו אותי,. דואגים והודעות SMS. רק שעתיים שהתנתקתי... יותר מ-20 שיחות שלא נענו

הכל נעשה כל  כך דחוס... אי אפשר ככה...

אולי יהיה טוב. נראה