איך ניסיתי לחזור הביתה ולא הצלחתי

האמת היא שלא חשבתי שככה יתגלגלו הדברים שמיום חמישי אני מנסה לחזור הביתה ולא מצליחה..

ביום רביעי שעבר נסעתי למרכז כשיש לי תכנית ברורה לחזור ביום שישי בבוקר. כשבוטלה ההופעה של דפש מוד, החלטתי לחזור בחמישי אחה"צ. ומאז אני מנסה ולא מצליחה....

בכל פעם שהחליטת לצאת לדרך  היתה הידרדרות במצב..

ביום חמישי זה היה סיפור אחד ארוך ומתשך... הבוקר היה שקט יחסית. הכל התחיל אחה"צ כשבמשך דקות ארוכות ועד לשעות הערב היו מטחי קטיושות בלתי פוסקים. הבנתי שאין טעם לחזור באותו ערב והחלטתי לחכות לראות מה יקרה ביום שישי בבוקר..

ששיי בבוקר התחיל לא טוב. אזעקות בלתי פוסקות על הבוקר. אמנם לא כל הזמן יש קטיושות אבל בין לבין כל הזמן יש אזעקות..זה מגוון.. פעם אזעקות עם קטיושות ופעם אזעקות בלי קטיושות. 

החלטנו שאת סוף השבוע נעביר במרכז. יום שישי תמיד מתחיל רגוע. למה? כי ביום שישי בבוקר המוסלמים מתפללים. ואז יש שקט בבוקר ונוצרת אשליה שאולי גם השבת תהיה שקטה. אחרי התפילות במסגדים, מתישהו בשעות הצהרים הבלגאן מתחיל שוב.. ואכן, כצפוי, גם הפעם זה היה ככה. משעות אחה"צ היה שוב סוער, אבל הפעם צפינו במתרחש מרחוק. זה לא קל.. בשעות הראשונות קשה להשתחרר ולהנות מתחושת החופש והרגיעה במיוחד שגם השבת שוב היתה סוערת והיתה גם הדאגה של מה יהיה ביום ראשון... אם נצליח לחזור..

עם הידיעות הראשונות על כפר גלעדי היה ברור שאין טעם לחזור ביום ראשון בבוקר, אח"כ היו ידיעות על אזעקות ומטחים בכל רחבי הגליל. וחשבתי שאולי הכי טוב לחזור בערב כי בדרך כלל בערב היה שקט – אבל אתמול גם זה לא היה נכון... בערב היתה מתקפה על חיפה ואיתה התגנב החשש שאולי זה לא הסוף...

ושוב נשארתי במרכז.

וככה אני מוצאת את עצמי עוד יום ועוד יום נסחבת עם התרמיל ומחפשת את עצמי כל יום מחדש...

מחפשת תעסוקות כדי להעביר את הזמן.....

הבוקר אני מתארגנת לחזור לצפון... אני מקווה שהפעם זה יצליח לי ...