בחסות החשיכה הצלחתי להתגנב אתמול הביתה... זה היה מבצע מוצלח ביותר.

אחרי שכמעט קבלתי רגליים קרות כשיצאתי לדרך, כששמעתי שוב את ההודעה ברשת ב' (מי מאזין לרשת הזו בכלל?): "אזעקה לתושבי הישובים המתגוררים באזורים...להיכנס למקלטים ולמרחבים המוגנים..."

למרות זאת החלטתי שהפעם אני לא חוזרת. הרגשתי שאני צריכה להרגיש מחדש בית, לישון במיטה שלי, לקום בבוקר מוקדם לגינה, להסתובב בתחתונים. פתאום גם נורא רציתי לבשל....

רק כמה ימים שלא הייתי בבית וכל כך מהר התרגלתי לשקט. ועכשיו הייתי צריכה להתרגל מחדש לקולות הרקע של יציאות נפילות אזעקות מסוקים באוויר ועוד...

ממש הרגשתי שאני זקוקה לזמן של הסתגלות מחדש לבית, לאווירה הלא שקטה, לתחושת המתח שבאוויר. היה לי קשה להירדם. היה לי קשה לישון.

בבוקר קמתי למלחמות היומיום, הפעם זה המסע לאיתור הדרכון.

דואר ישראל מאפשר לעקוב אחר מסעם של המכתבים הרשומים, בתקווה שזכרתי לשמור את הקבלה. בדיקה קצרה באינטרנט העלתה שהמכתב שלי הגיע לסניף הדואר המרכזי בעכו לפני יותר משבוע אבל אף אחד ממשרד הפנים לא בא לסניף הדואר למשוך את הדואר...

התחלתי בטלפונים.

בשירות של משרד הפנים אני מספרת את כל הסיפור על המעטפה התקועה בדואר ומבקשת לבדוק איך אפשר להנפיק דרכון חדש במצב הזה. "אי –אפשר" אומרים לי. "אין דרכון חדש בלי הישן". ומה אם אצהיר שהדרכון הישן אבד? "אי-אפשר חכי עד שהמצב ישתפר.."

אני מנסה דרך אחרת... לאתר את המכתב בדואר. טלפונים לכל מיני מוקדי שירות. התשובות שאני מקבלת מדהימות. יש לי תחושה שלי שאני מדברת עם אנשים שאין להם מושג מה באמת קורה בצפון. מרבית התשובות מסתכמות בזה שאני צריכה לחכות עד שמצב החירום יגמר... בסוף אני מחליטה לצלצל לסניף הדואר בעכו שם תקוע המכתב שלי. שם מצאתי אוזן קשבת. נחמדה אחת הבטיחה הצליחה לאתר את המכתב שלי והבטיחה לשלוח אותו לסניף הדואר המקומי שלי מחר בבוקר. כלומר להחזיר אלי את המכתב ששלחתי לפני כמעט שבועיים...

עכשיו אני רק צריכה לקוות שהמצב יהיה כזה שיאפשר הבאת שקי דואר ושאני אצליח לקבל את המכתב בחזרה. ואז אצטרך להתחיל לחפש מוצא אחר לאיך מוציאים דרכון במצב שבו כל הסניפים של משרד הפנים מחיפה צפונה סגורים...

וחוץ מזה היום היה מאד מאד לא שקט. המון אזעקות כל היום וגם נפילות מסביב.

בתוך כל חוסר השקט הזה מצאתי נחמה בבישול.. מוזר. אף פעם לא חשבתי שדווקא הבישול יביא לי תחושת רגיעה.