ועכשיו זה הטלפונים

בכל בוקר יש שגרת טלפונים.

השיחה תמיד נפתחת בשאלה איך עבר עליכם הלילה. בבוקר אני בדרך כלל יכולה להרשות נימה שיש בה  שמץ של אופטימיות. הלילות בדרך כלל שקטים אם לא מחשיבים את האזעקות וההרעשות והנפילות של שעות הערב (אזעקה)

גם ככה קשה לי להעביר לילה שלם בשינה רצופה. המון מחשבות מעסיקות אותי דווקא בלילה. אבל אם עובר לילה שלם בלי אזעקה – זה נחשב ללילה טוב.

ובבוקר שגרת הטלפונים.

זה מתחיל בטלפונים אלי. אני מספרת מה היה, מעדכנת בפרטים הקטנים, מרגיעה את הדאוגים. אני משתדלת לא להחסיר פרטים אני יודעת שבזמן הזה יש משהו מרגיע בידיעה עצמה, על כל פרטי הפרטים הקטנים

אחר כך זה הסבב שלי.

אני מתקשרת לחברותי שהבנים שלהם נמצאים בפנים. (עוד אזעקה) כל יום נוספת עוד חברה לחבורת "צו 8". קשה בימים האלה להיות אמא של חייל. יש כאלה שיש להן כמה חיילים שמה. בקו. בפנים. השיחות קשות. "לא שמעתי כלום" אומרת לי אחת. אחרת אומרת שאולי יותר טוב שלא שמעה כלום. לפחות זה אומר שאין בשורות רעות. השלישית מעדכנת על ה-SMS שקבלה לפני כמה ימים ומאז כלום. הכל נכון לרגע השיחה. השיחה נסובה בעיקר על 'במה נעסיק את עצמנו שהיום יחלוף מהר ולא נהיה עסוקות במחשבות על מה שקורה שם'. הנושא הכי חם בשיחות זה רעיונות על מבצעים. פרוייקטים. בעבודה. בבית... זאת גמרה לצבוע וההיא מתעסקת במיון הניירות, בעבודה בגינה, בסידור המחסן... העיקר להעביר את הזמן.. (שוב אזעקה)

לא שהלילה מביא איתו נחמה. בכלל לא. אבל לפחות ככה הזמן עובר.

חיים מטלפון לטלפון מ-SMS ל-SMS מדרישת שלום אחת לשנייה...הראש כל הזמן עובד או כמו שאמרה לי חברה: "אני מחפשת כל הזמן להיות עסוקה העיקר שהראש יפסיק לעבוד"

אתמול כתבה לי חברה:

דברייך והתהיות שבעקבותיהם "מהפכים את הקרביים" (לא מלשון חייל קרבי). השאלות האלה של העתיד "מטרטרות" לי את הנשמה.

אתמול קבל בני "צו 8", ובינתיים הוא בהמתנה. מול נפילת רוחו, שלא לדבר על שלי, הרגשתי פתאום תחושה מוזרה של רגשי אשם כלפיו. בבחינת עלי מוטלת האשמה שהוא גדל וחווה את המתרחש. הרגשה ומחשבה שמטרידים אותי מעצם הגעתם.

 קשה להיות אמא בימים האלה.

האופטימיות של הבוקר מתחלפת מהר מאד בסוג של ייאוש. האופטימיות נגמרת כשמתחילה האזעקה הראשונה כשמיד אחריה נשמעים רעשי המטחים. כמה מהם מאד קרובים. קרובים עד מאד.

בבוקר הזה, (שוב אזעקה) הגיע SMS מהסוג של אלה שחשבתי שלעולם לא יגיעו. בן של חברה שלי לעבודה, נאמר שם. כל הבוקר דברנו על זה בינינו: עליה, עליו, על הילדים שלנו... טלפונים בלי סוף. הצורך לדבר על הכאב גדול. הכאב גדול.

המלחמה הזו נוגעת בי קרוב ביותר מדי מקומות... וזה כואב.