מוקדם בבוקר התחילו האזעקות. לא אופייני ליום שישי
בדרך כלל בימי שישי זה מתחיל אחרי 12, אחרי התפילה במסגדים.  ביום השישי הזה האזעקה הראשונה היתה ב-6:45. ממש לתוך החלום שלי.
ואח"כ ללא הרף משעה 9 כל כמה דקות, לאורך כל היום עם הפוגות קצרות.
כבר כמה ימים שחונה אצלנו בישוב גדוד של יחידת חי"ר. הם התאמנו באזור בימים ובלילות.
ביום חמישי בלילה כשיצאתי עם הכלבה לסיבוב אחרון של פיפי נקלעתי לתוך האימון שלהם. מצאתי אותם שכובים על הכביש שמול הבית שלי עם כל הציוד על הגב, המשקפות לראיית ללילה, מכשירי הקשר, הציוד האישי הפנים צבועות בצבעי הסוואה. הכל כמו שצריך, ככה אני מניחה. ואני הולכת ביניהם.. איזה סוריאליסטי זה היה. אני והכלבה בטיול לילה והם באמצע אימון כשרחוב שלי לצורך העניין הוא כמו הליכה בשטחים ההם של לבנון... איפה אני ואיפה הם...
עמדתי והסתכלתי בהם ארוכות. זה היה מטריד. בטח עוד כמה שעות הם יהיו בתוך לבנון עצמה שם זה הרבה יותר מפחיד מהאימון שלהם 'על יבש' ברחוב שמול הבית שלי.... ואולי אולי תהיה הפסקת אש וזה יתבטל... ככה חשבתי לעצמי....בדיוק דברו על זה בטלוויזיה לפני שיצאתי לטייל עם הכלבה.
ביום שישי בבוקר נסעתי דרך המקום שבו הם חנו ומאד שמחתי לראות שהם עוד שם.
מרחוק ראיתי שהם כל כך צעירים. חיילים בסדיר. הם היו עסוקים בסתם משימות רגילות.
ביום שישי בצהרים שוב ראיתי אותם מתאמנים ברחוב שמול הבית שלי. אותו דבר כמו בלילה.. הצבעים על הפנים, הציוד על הגב..
אחה"צ שוב עברתי ליד החניון שלהם. הם היו שם מתארגנים לשבת.
בבוקר של השבת הם כבר לא היו.... כשההסכם של להפסקת האש פורסם, הם כבר היו בפנים.
מאז אני כל הזמן חושבת עליהם. 

השקט של השבת היה מאד מטריד. אחרי תקופה כל כך ארוכה למדנו לא לבטוח בשקט הזה. אני חושבת כמה לא שפוי זה. כל כך יחלנו שיהיה שקט והנה כשיש שקט, קשה ליהנות ממנו. איך זה?
בשקט הזה של הבוקר יצאתי לסיבוב עצי תאנה.
המצב המתוח הזה שגרם לאנשים לטייל פחות בחוץ, השאיר את העצים עמוסים בתאנים שרק חיכו לידיים שיבואו לקטוף אותן. הלכתי לי עמוק בתוך החורש מעץ לעץ מתענגת על הגילוי של עצים חדשים שלא ידעתי על קיומם. בולשת בעיני אחר התאנים העסיסיות והבשלות. קוטפת ואוכלת. קוטפת ואוכלת. איזה תענוג זה היה. ברגע שחזרתי הביתה התחילו האזעקות מחדש.