"אני יודע שהפחד הוא שעצר אותי בעבר. אני יודע שלא העזתי. שלא העזתי לצאת למסע. שלא העזתי להסתכל פנימה. שלא העזתי "להפליג" עם הדמיון, שלא העזתי לראות את מה שפחדתי לראות. היו לי חששות, היסוסים, התלבטויות. גם אני חשבתי שזה שטויות וביטלתי את כל העניין. אחר כך פחדתי ונמנעתי. לימים הייתי סקרן יותר, מעז יותר. למדתי להרגיע את עצמי בכך שתמיד אוכל לשמור לעצמי מידה של שליטה על המצב. שאיני חייב להמשיך אם אינני רוצה. שתמיד אפשר לעשות אחורה פנה, שתמיד אפשר להפסיק ולהתחרט, שאם אפגוש משהו שארצה להסתיר, שלא ארצה לשתף, אוכל תמיד להגיד לעצמי שהכול רק בדמיון שלי, ואני לא חייב לספר לאיש.

בעבר, כאשר הפחד שלט בי, לא פתחתי דלתות, לא עליתי על גשרים, לא עברתי גלים סוערים, לא פגשתי דברים ולא כתבתי סיפורים. היום אני והפחד החלפנו תפקידים. במקום שהוא ישלוט בי, אני שולט בו. לא לגמרי, אבל יותר מבעבר. לא נפרדתי ממנו לגמרי אבל עכשיו אני נעזר בו כאיתות המהבהב "זהירות". ואני מעז יותר.

(לקוח מתוך:  עמוס צור – להיות פרפר, כוחו המרפא של הדימיון)

גם אני הייתי שם.

הפחד כיוון אותי, הנחה אותי, משל בי, ושלט בי שליטה ללא מיצרים.

חשבתי שלמדתי לעקוף אותו, להתעלם ממנו, "לעשות עצמי" כאילו אינו קיים.

וזה היה השקר הגדול של חיי.

התנהגתי כאילו יש לי שליטה מוחלטת על המצב.

אבל הפחד הוא יצור ערמומי. הוא היה קיים בי מבלי שהרגשתי, הוא פעל מבלי ששמתי לב..

לימים למדתי להתיידד עימו ולהפוך אותו לבן-ברית.

יחד איתו, למדתי לפתוח דלתות, לטפס על גשרים, לעבור גלים סוערים, לצלוח נהרות, לכתוב דברים וגם להגיד אותם בקול רם.

גם היום לא נפרדתי ממנו לגמרי.

יחד איתו אני מעזה יותר.

הרבה יותר..

הרבה הרבה יותר