עכשו שהכל נגמר, אני מרגישה שיש איזו ציפיה שיהיה לי איזה סוויץ' אוטומטי בראש וישר אני אכתוב כמה כיף לי וכמה טוב שבא השקט והשלווה חזרה.

אבל אני ממש לא שם. ממש לא.

רק כעת אני מתחילה לעכל את הממדים של מה שהתרחש פה בחודש וקצת שחלפו.

שלושה ימים שאני כותבת את הפוסט הזה ולא מצליחה להביא אותו לידי סיום.

המלחמה נגמרה. עוד לא גמרנו לקבור את חללי מהלחמה. ההלוויות עוד לא תמו. כעת מתחילים הסיפורים.

בדיוק קראתי את מה שכתב דויד גרוסמן לבנו כשנפרד ממנו היום:

כבר שלושה ימים שכמעט כל מחשבה מתחילה ב"לא". לא יבוא, לא נדבר, לא נצחק. לא יהיה עוד הנער הזה עם המבט האירוני ועם חוש ההומור המשגע. לא יהיה האיש הצעיר עם התבונה העמוקה בהרבה משנותיו. לא יהיה החיוך החם והתיאבון הבריא. לא יתקיים הצירוף הנדיר של הנחישות והעדינות, לא יהיו השכל הישר שלו וחוכמת לבו. לא תהיה עוד הרכות האין סופית של אורי, ולא השקט שבו הוא מייצב כל סופה. ולא נראה עוד ביחד את משפחת סימפסון ואת סיינפלד ולא נשמע איתך את ג'וני קש, ולא נרגיש את החיבוק החזק שלך ולא נראה אותך הולך ומדבר עם יונתן בתנועות ידיים נלהבות ולא נראה אותך מחבק את רותי אהובת ליבך.

העיתונים מלאים בסיכומים

1012 קטיושות על קרית שמונה והאזור

808  קטיושות על נהריה והאזור

642  קטיושות על מעלות תרשיחא והאזור.

אני מתרגמת את זה לחיים עצמם. למשמעות של זה... בשבילי זה עוד בלתי נתפס...

בתחילת השבוע בגלל שלא הייתי בטוחה שבאמת תהיה הפסקת אש באמת נסעתי לעבוד במרכז.. קודם, כל פעם שקבעתי משהו זה התבטל בגלל המצב הבטחוני. המציאות לימדה אותי להיות כזו חשדנית. גם הפעם לא הייתי בטוחה ולכן היה לי הכי בטוח זה לקבוע במרכז…

נסעתי ביום ראשון. נסיעה קשה מאין כמוה. לא רק בגלל הקטיושות שהתעופפו באוויר לאורך חלק ניכר מהדרך…. אלא בגלל ההקשבה לרשת ב'.  כל כמה דקות השידור נפסק בגלל הודעה של פיקוד העורף להכנס למקלטים ולחדרים מוגנים. נסעתי בערך 3 שעות וספרתי לפחות 30 הודעות כאלה… רק אז הבנתי את האינטינסיביות של החיים שלנו.

אתמול דברתי עם המון אנשים בטלפון כדי לאסוף פרטים. בזמנים כתיקונם אני עושה את זה בדואר/במייל. הפעם לא היה זמן. הפסדנו חודש של עבודה.

כל מי שדברתי איתו היה מהצפון. הרגשתי שאני חייבת להתחיל מהתעניינות אישית. אי אפשר לעבור לדבר על עבודה אחרי תקופה כזו. כל מי שענה לי שמח על ההזדמנות לדבר ואני הקשבתי. רק הקשבתי. עד עכשיו היה לי רק הסיפור שלי וכל מה שאספתי פה ושם, עכשיו נוסף החיבור של כל הסיפורים האישיים ששמעתי אתמול בעשרות שיחות ביחד. הרגשתי את הגודל, את מה שעברנו בתקופה הזו… פשוט קשה לתפוס את זה.

עכשיו יש שקט. שקט אמיתי. לשקט הזה יש איכות מיוחדת וריח מיוחד. בהתחלה הייתי חשדנית כלפיו אבל מרגע לרגע אני משתכנעת שהוא אמיתי. יש חיים בחוץ. לאט לאט חוזרים גם החיים להיות אמיתיים. הרחובות התמלאו אדם, על הכבישים נוסעות מכוניות. מכון הכושר נפתח היום אחר הצהרים וגם הבריכה. חוגי ההתעמלות יתחילו מחר. הרכבת תחזור... החיים חוזרים..

הכל יחזור להיות כמו שהיה אבל אני לא בטוחה שאנחנו נחזור להיות כמו שהיינו לפני החודש הזה...

בפגישה שלנו אתמול על צלחת של חומוס שאלתי את המתבגר אם הוא רוצה לבוא איתי הביתה. הוא אמר לי שעכשיו כשנגמרה המלחמה הוא רוצה להיות קצת בחופש...

רציתי נורא לכתוב פוסט שמח. אבל יצא לי כל כך עצוב