דברים שעשו לי שמח בלב

אנשים מסתובבים אחר הצהרים ברחובות

פקקי תנועה אתמול בכבישי הצפון

לקרוא בעיתון ש- 17% מתושבי הצפון עלו במשקל בזמן המלחמה ואני לא ביניהם...

מכון הכושר שנפתח לפני יומיים וגם הבריכה...

שיעור הפילאטיס שהלכתי אליו אתמול בערב. כמה טוב היה להיפגש מחדש עם המדריכה, החברות לחוג ועם השרירים שלי ולהיווכח שההשקעה שלי בשבועות האחרונים – השתלמה..

לקום כל בוקר לעבודה.

40 מספרים היו לפני אתמול בתור לדרכון במשרד הפנים. שעה וחצי של המתנה. בכלל לא היה לי איכפת...

העוזרת חזרה

המתבגר יחזור הביתה מחר (יש תחבורה ציבורית בחינם.. הוא אמר לי)
יהיו פה אורחים לשבת.

דברים שעיצבנו אותי

הזלזול שאני פוגשת אצל אנשים מהמרכז שבאים לצפון ומחפשים לראות מה היה פה (רוצים לראות דם) ועל פניהם מבט של "כאילו מה בסה"כ היה פה..."

אני עובדת עם אנשים מאזורים שונים בארץ. היו כאלה שבתקופת המלחמה (33 ימים!) גילו התעניינות ודאגה. שיחת טלפון קטנה. מייל. משהו. והיו כאלה שכלום. עכשיו שחזרתי לעבודה, אלה האחרונים במיוחד כל כך מעצבנים. ההתעניינות הפתאומית הזו, בגלל שבמקרה נתקלו בי. הדאגה הנשפכת מהם... אף פעם אני לא בטוחה איך אני צריכה להתנהג.

מצד אחד אני אומרת לעצמי לא לשפוט, זה לא זמן לעשות הנהלת חשבונות. להתעלם.

מצד שני, קשה לי להבין איך אנשים שאני עובדת איתם צמוד. שנים. נעלמו פתאום. התאדו.

בהתחלה חשבתי שזו אולי אני, שזה בגללי

אבל כל פעם אני שומעת בדיוק אותו דבר מחברה אחרת... לא מבינה איך אפשר לנהוג ככה.

יש דברים שאני כנראה לעולם לא אבין.

הכפכפים שלי נעלמו – זה אומר שהעוזרת שלי חזרה...