בית ספר עוד מעט.

הימים האחרונים הם בשבילי מתח גדול מאד לקראת השבוע הבא

בפנים אצלי מתרוצצות מחשבות ותחושות מכל הסוגים. בעיקר המון דאגה.

אני משתדלת לקחת את הכל בצורה חיובית. לא לתת לשלילי להשתלט עלי.

אני מרגישה שאני כמו מיכל גדול לכל הרגשות האלה שמתרוצצים בי. הכי טבעי היה לשפוך הכל החוצה ולהיפטר מזה אבל אני לא יכולה להפריד בין מה שאני מרגישה לכלי עצמו. אי אפשר להפוך את המיכל ולשפוך הכל החוצה ולהיפטר מזה ודי.

יש בי תחושת בטחון שדברים באיזשהו אופן יסתדרו להם לטובה.

אני אופטימית.

בשבועות האחרונים עשיתי עוד כמה שינויים בחיי.

השינוי המרכזי  היה להתרחק ממצבים ומאנשים שמעוררים בי רגשות שליליים ושהיה לי לא נעים לא בקרבתם. במקומם אני מתקרבת לאנשים שגורמים לי להרגיש טוב עם עצמי, אנשים שבקרבתם אני חשה מלאת אנרגיה ובעלת ערך.

הדילוג הזה. לא תמיד ידעתי לעשות אותו. היה לי חשש מהשינוי הזה ובמקום זה מצאתי את עצמי מקפלת את עצמי עד כדי מצבים שבהם הרגשתי לא טוב עם עצמי. מצאתי עצמי מבזבזת אנרגיה בניסיון להבין ולברר.

הפסקתי עם זה. לא רוצה לברר. לא מעניין אותי לשקוע בלילה במחשבות מייסרות על למה לא הבנתי, לא הספקתי, טעיתי, החמצתי. אני משתדלת להניח את הדברים האלה בצד.

אני יודעת שמחר התחושה הזו תיחלש ובעוד יומיים היא תחלש עוד יותר ובעוד שבוע בקושי אזכור מה גרם לי למועקה הזו

אני ממשיכה הלאה. אני ממשיכה הלאה.

אני מסתכלת סביב ומחפשת היכן נכון לי להשקיע, מהן ההשקעות שבעקבותיהן אקבל את מה שמגיע לי: הרגשת תמיכה, קשרים הדדיים, פרגון וחיבוק חם. כשאני מוצאת השקעה כזו, אני מוכנה להשקיע בלי סוף.

יש באמתחתי כמה השקעות מוצלחות כאלה.

אני ברת מזל שיכולתי לאפשר לעצמי את השינוי הזה.