ליד המיטה שלי עומדת שידה.

שידה מעץ אלון.

על השידה הזו אני מניחה כל מיני דברים.

על השידה הזו אני מניחה ספרים. חלק מהם שכבר קראתי ועדיין לא החזרתי למקומם בספריה, חלק שישארו שם תמיד ואחרים – שמחכים שיגיע זמנם להיקרא על ידי.

מיידי יום, כשאני מגיעה הביתה אני מוציאה מן הכיסים את הפתקאות שרשמתי במשך היום, אוספת מן הראש את המחשבות שצברתי במשך היום, מסכמת לעצמי את היום ומניחה הכל על השידה.

במשך הזמן הלכו והצטברו עליה הרבה דברים.

לא מזמן הנחתי עליה כמה רשימות של דברים שהייתי צריכה לסדר. עליהם הנחתי ערימה של ניירות, מעליהם כמה חשבונות שהייתי צריכה לשלם, משימות שהייתי צריכה לסיים, חלומות שעלי עוד לחלום, משפטים שעלי עוד להגיד....

הערימה שעל השידה הלכה וגבהה.

לפני שבוע השידה התמוטטה.

גם שידה מעץ אלון, אם שמים עליה כל כך הרבה דברים, בסופו של דבר היא נשברת.