הרגשות שלי מעורבים ביחס לכל מה שעובר עלי בימים האחרונים

מצד אחד עצב עמוק. קצת תחושת הלם מן המהירות שבה הכל התרחש.

עוד לא הספקנו לעכל הכל וכבר ההלוויה והכל נגמר.

זהו.

המון רגשות של סוף מציפים אותי.

לא נפגש יותר אף פעם, לא נדבר יותר בטלפון, היא לא תשאל אותי את כל השאלות הקבועות שהיו לה, לא נפגש יותר בארוחות משפחתיות, היא לא תהיה נוכחות בשמחות שלי ושל אחותי ושל הנכדים, אני לא אטעם יותר את המאכלים שהיא היתה אשפית בהם: הבורשט והקרעלפך והקנישס והוארעניקס והחלדאץ' והקרטופלך  והגבץ' והדגים הממולאים והחצילים...

(אוייש.. אני חייבת ללמוד אידיש... )

והיו באירועי הימים האחרונים גם המון רגעים של שמחה. שמחה של ממש

אמא שלי גרה באותה שכונה יותר מ-50 שנה. כמעט אף אחד מהשכנים לא התחלף פה. זו היתה שכונה מסוג מאד מיוחד. כולם עולים חדשים בערבוביה שנראית כל כך בלתי אפשרית: מתימן ומתורכיה יחד עם ניצולי שואה מארצות אירופה השונות ומארצות צפון אפריקה. הכל במישמש כזה שאי אפשר בכלל להבין אותו. כולנו הלכנו לאותו גן ולאותו בי"ס. שיחקנו יחד בשכונה. מפה הלכנו לצבא ואחרי זה התפזרנו.

הלוויה אתמול היתה פרידה אוהבת מכל האנשים האלה. חלק מהם לא פגשתי שנים. עם הקרובים יותר הייתי מתראה מפעם לפעם.

ועם כל הצער היתה אתמול המון שמחה של פגישה מחדש עם אנשים שהיה להם קטן חלק בחיי וחלק משמעותי מאד בחייה של אמא שלי.

והיו לי אתמול גם כמה רגעים לא נעימים.

הגיעו כל מיני קרובי משפחה שלא הכרתי. אפילו לא הבנתי מאיפה הם צצו.

כמובן שיש לי הסברים לזה (את מי זה מעניין?) אלה באו מארצות שהיו תחת השלטון הקומוניסטי (ברית המועצות שלעבר) ושבמשך שנים עלייתם לארץ לא התאפשרה. כשהם עלו סוף סוף לארץ אני לא בדיוק התעניינתי מי הגיע ומה השייכות המשפחתית והיה גם עניין השפה.. .. אני מן הסתם, הייתי עסוקה בענייני...

אנחנו לא משפחה גדולה. אתמול התברר לי שאני לא מבינה את המשפחה הזו בכלל

אתמול הבנתי שיש לי מה ללמוד. יש לי עבודה לעשות. יש לי הרבה פערים לסגור לפני שיהיה מאוחר מדי.

קצת מחשבות בעקבות האתמול...