פעם היה לי ארון ובו המון קולבים.

קולבים עליהם נהגתי לתלות כל מיני דברים.

אם לא הצלחתי בדברים שמאד רציתי להצליח בהם – קולב: לא אני אחראית.

יחסי עם בן הזוג היו מאכזבים – קולב: זה לא אני, אם הוא רק היה...

העבודה לא מספקת – קולב: התנאים לא טובים, האנשים לא נחמדים  "לא הכנו את זה כפי שצריך" "אם הייתי יודעת מראש.. הייתי מתכוננת"

החלומות שחלמתי ולא הצלחתי לממש – קולב: "התנאים לא בשלו לכך" "זה בא לי בזמן לא מתאים.."

ההסברים שתליתי על הקולבים נשמעו לי מאד הגיוניים. הגיוניים עד מאד.

אבל מה שאפיין את הקולבים במיוחד היה שאת האחריות למה שקורה נטיתי להסיר ממני. תליתי אותה בכל מיני אחרים – רק לא בי.

הזמן לימד אותי שבכל פעם שלא רציתי לקחת אחריות – סדרתי לעצמי קולב.

הקולבים שימשו עבורי פתרון נוח בשגרת היומיום, כי למי יש כוח להתעסק עם זה?

היחידה שלא הצלחתי לעבוד עליה היא אני עצמי.

עם הזמן גיליתי, שלא ממש הצלחתי לשכנע את עצמי.

יום אחד גיליתי שזה לא עובד יותר.

הידיעה הזו באה בדרך כלל ארוזה באריזת מתנה עם צלופן מרשרש וסרט –בעת משבר. בזמן הכי לא מתאים. אבל אז גם אין ברירה צריך לפתוח ולהתמודד.

לא קל לעמוד מול הקולב ולהודות שאני תולה עליו דברים שעלי לייחס לעצמי.

ובעיקר - להתמודד עם שאלת האחריות, עם החלק שלי באחריות לכל מה שקורה לי.

אז הבנתי שתמיד בכל מה שקורה לי – החלק שלי הוא תמיד 50%.

ומהידיעה הזו  אני לא יכולה לברוח.

לא תמיד זה חלק פעיל ממש לפעמים החלק שלי הוא דווקא באי מניעת המעשה, ולפעמים גם בשתיקה – כלומר, גם אם אני לא עושה ממש ולא נוטלת חלק אקטיבי בעשייה, אני משתפת פעולה בעצם זה שאני לא מונעת מן הדברים מלהתרחש...

התובנה הזו לא היתה פשוטה עבורי.

כי המשמעות היא שאני אחראית לכל דבר שקורה לי, גם אם לטענתי אני לא עשיתי כלום.

אבל היו גם רווחים.

הרווח הנקי שלי הוא שנפתח לפני חלון הזדמנויות חדש, מן הרגע שבו הבנתי ש"הכל עלי"- כאילו עשיתי סוויץ' בראש.

גיליתי את היתרונות של המצב:

שזה נהדר לדעת שאני אחראית לכל דבר

שאני זו הבוחרת במה לקחת חלק ובה לא.

ובעיקר – שאני אחראית לכל ההצלחות שלי כמו גם לכל הכישלונות

ואין הרגשה יותר מתוקה מזאת – לדעת כמה אני משמעותית לעצמי.

היום הארון שלי ריק

נשאר לי רק קולב אחד למזכרת.

להזכיר לי מידי פעם, אם אני במקרה שוכחת, שזה לא רלוונטי להגיד: בגלל ש...

כי הכל בגללי.