פתאום כל אחד מספר לי על האמא שלו...

נעשיתי אוזן לסיפורים על אמהות.

אתמול הלכתי לקוסמטיקאית.

היא תמיד מחכה לי שאבוא ואומרת שאני נותנת לה הרגשה טובה ועושה לה מצב רוח טוב.

"אני לא מכירה אותך ככה עצובה" אמרה לי אחרי שראתה שאני לא במיטבי. ספרתי לה על אמא שלי.

אחרי כל המשפטים הרגילים בנוסח, 'אמא זה אמא' היא אמרה לי שמה שהכי חסר לה זה להניח את הראש על הכתף של אמא שלה.

חשבתי על הג'סטה הזו ביחס לאמא שלי. זה לא דיבר אלי אבל לא אמרתי דבר. הרגשתי שמאחורי זה הסתתר געגוע גדול, כזה שכנראה נשאר פתוח מאז...

הייתי סקרנית מאד...

הסיפור ששמעתי ממנה מתאים לאיזה סרט של דיקנס. אמא שלה שהתאלמנה בגיל צעיר נישאה למישהו שלא רצה אישה מטופלת ב-2 ילדים. מה עשתה האמא? לקחה איתה את הבן הצעיר ואת הבת הגדולה, שלא מזמן איבדה את אבא שלה, מסרה אותה לסבתא שתגדל אותה ועזבה לאילת... 

עשרות שנים חלפו מאז. אתמול עמדה לפני אותה ילדה נעלבת שגילתה שאמא שלה ויתרה עליה בתמורה לחיים עם גבר אחר....

התרגשתי מזה שהיא שיתפה אותי בסיפור שלה. אמרתי לה את זה

"אני כמעט לא מדברת על זה" היא אמרה לי בסוף.

"למה?" שאלתי

"למי יש כוח להקשיב לכאלה סיפורים" אמרה

וככה במקום להתנחם מצאתי את עצמי מנחמת.

יש בנחמה כוח. לפעמים מה נשאר זה רק להתנחם.