נוהגת בדרכי הביתה אחרי יום עבודה.

עסוקה במחשבות. במוחי מתגלגל הסרט של היום. היכן הייתי, עם מי דיברתי, מה עלי לעשות, עם מי צריך לדבר, סיכומי ביניים....

הרדיו מדבר אל עצמו.

עוצרת ברמזור. בנתיב שלידי מכונית כסופה, הנהג מסמן לי להוריד את החלון. רוצה לשאול משהו.

מורידה את החלון, מנמיכה את הרדיו, מקשיבה.

הנהג: "את יודעת שאת נהגת טובה?"

אני: ???? (לרגע לא קלטתי מה הוא אמר)

הנהג: "את נוהגת מצויין"

אני: "תודה"

הנהג: "אפשר להכיר אותך?"

אני: "לא"

הרמזור מתחלף, אני ממהרת לנסוע. עד הרמזור הבא. (קצת בהלם)

המכונית הכסופה שוב לידי: "אני יכול לדעת מה שמך?"

"לא"

"אפשר לקבל את הטלפון שלך?"

"לא"

"אני יכול לתת לך את הטלפון שלי?"

אני מתעלמת

הרמזור מתחלף, נוסעת עד הצומת הבאה. מרחק נסיעה קצר. החלון שלי סגור.

הנהג במכונית הכסופה מצמיד פתק לחלון: "מצאת חן בעיני"

אני מתעלמת.

האדום מתחלף לירוק. אני ממשיכה לנסוע.

המכונית הכסופה שלפני מאותתת בשפת הסימנים, אורות מכל מיני סוגים

הנהג מסמן בידיים שאעצור בצד.

אני ממשיכה לנסוע. מתעלמת. שוב עוצרים ברמזור

פתק מוצמד לחלון "תעצרי בצד ונדבר"

מתעלמת. אור ירוק.

אני נוסעת ישר.

המכונית הכסופה פונה ימינה

במחשבה שנייה – אני רגילה לחשוב ש"מכוניתי היא מבצרי".

לרגע היתה לי תחושה של חדירה למרחב הפרטי שלי

זה לא היה כל כך נעים.

מוכרחה להודות

(כל הזכויות על שם הפוסט שמורות לאלכימאיש)