כבר תקופה ארוכה שנשארתי שם במקום ובתפקיד שכבר מזמן לא היו לרוחי, כל זה למרות שברור לי עוד יותר מזמן שאני צריכה לזוז. היגיון אחר, שאני לא מצליחה לפצח אותו השאיר אותי במקום הזה עוד ועוד. אמרתי לעצמי שאני צריכה לעזוב בזמן. מתי זה ה"בזמן" הזה?

המשבר הזה שלא נוצר ביום אחד, היה מלווה ברצף של התלבטויות וקונפליקטים, הדברים כבר החלו לחרוק ולהתנהל שלא לרוחי. הרוח שאפיינה אותי – נעלמה. בעיקר ביני לבין עצמי. לאף אחד כמעט  לא היה מושג מה עובר עלי. אבל כל מי שמכיר אותי קצת ראה שאני לא מאושרת.

אני אומרת לעצמי שאני במשבר, אני תקועה. ידעתי שאני צריכה לזוז משם ובכל זאת נשארתי. למה?

אולי  נשארתי כי הייתי צריכה ללמוד על עצמי עוד כמה דברים, עוד כמה שיעורים. לזהות מה בדיוק תוקע אותי ולמה אני נותנת לחלק התוקע הזה לנהל אותי.

הייתי זקוקה לאיזו בהירות פנימית שתעזור לי לעשות סדר עדיפויות חדש עם עצמי, לצבור כוח שיעזור לי לקום ולעשות את הצעד שהייתי רוצה לעשות.

הייתי זקוקה לחזק בי את הביטחון באינטואיציה שלי. למצוא בתוכי את הכוח הזה שהביא עלי את המשבר. הכוח הזה שלימד אותי להקשיב, לזהות את הצמיחה הסמויה הנמצאת בתוך המשבר. הכוח הזה שילמד אותי לא להתייאש.

זה לא פשוט לנסות למצוא בעצמך כוחות כשאת מכופפת לגמרי.

וכשהכל התבהר לי – אז קמתי ועשיתי מעשה. הלכתי.