"תנסי להיכנס לנעליים שלי" אמרתי

היתה אי הבנה.

אני אמרתי משהו. היא אמרה משהו. היה בינינו משהו לא מובן, לא מבורר עד הסוף. אני כעסתי. אחר כך שאלתי את עצמי למה. מה כל כך הרגיז אותי, למה היא לא היתה יכולה "לשמוע" את מה שאני אומרת? למה היא כל כך נעולה במה שהיא חושבת והיא לא באמת מקשיבה? איך אני יכולה לגרום לה לראות את הדברים מהזווית שלי?

"תנסי להיכנס לנעלים שלי" אמרתי "תנסי לראות את הדברים מהזווית שלי, את יכולה?"

מובן שהיא לא היתה מסוגלת לכך...

אני יודעת שזה דבר שקשה לעשותו, שתשים את עצמה במקומי, שתיכנס לנעליים שלי, שתקשיב למה שאמרתי בשורות וגם בין השורות ותנסה להבין את הדברים הנאמרים גם אם היא לא מקבלת אותם...

וואו כמה שזה קשה. כמה מסובך...

כי את זה צריך לעשות דווקא ברגעים שבהם לא מסתדרים ויש מתח.

איך אני מכניסה עצמי לנעלים של מי שעומד ממולי דווקא ברגע שאני מרגישה שאני הכי לא יכולה לעשות את זה?

מהיכן אני שואבת את כל כוחות האמפטיה וסימפטיה והחום והחמימות והתמיכה והאהדה?

איך אני גורמת למי שעומדת מולי לראות את הדברים מן הזווית שלי? "לראות" מה שאני רואה ולנסות לצאת מן העמדה שלה ולהתקרב אלי ממקום של הבנה?

לא יודעת איך אבל יודעת שזה מה שצריך לעשות

זה אומר שעליה לגייס את ההקשבה שלה לעמדות שלי, ולהבין אותן גם אם היא לא מקבלת אותן.

ההבנה הזו חשובה. היא נותנת פרספקטיבה. יש בה קבלה.

זה לא פשוט לה. גם לי. לא פשוט לדבר במצב כזה, לא פשוט להיכנס לנעלים של מישהו אחר, לא פשוט להקשיב, להבין – אבל  הכי נכון.

צריך לתת לזה קצת זמן. שדברים ישקעו וכל המשקע של הכעס יתפוגג ואז זה אולי יהיה אפשרי.

אז אולי היא תהיה מוכנה לקבל את ההזמנה שלי להכנס לנעלים שלי ולגלות שזה יכול להיות אחרת...

מסובך...