(אפילו שהיום כבר יום ראשון...)

כשהוא חוזר מבית ספר הוא תמיד רעב.

אני מארגנת לו משהו קטן לנשנש, משהו שהוא אוהב, כדי שתהיה לו סבלנות לחכות לארוחת צהרים. זה עובד טוב באמצע השבוע ביום שישי זה תמיד מסובך יותר מכרגיל.

בשישי בצהרים, הארוחה המשפחתית מושקעת קצת יותר. והוא צריך לחכות יותר.

אני שואלת אותו מראש מה מתחשק לו שאכין... וכבר נוצרת ציפיה אצלו לארוחה טעימה במיוחד.

בשישי האחרון, הוא בא לספר לי משהו ותוך כדי דיבור, אחרי שהוא גומר לעשות סיבוב מתחת למכסים של כל הסירים שמתבשלים על הכיריים ואומר לי ש"יש לזה ריח טעים", אני שמה לב שהוא מגניב יד למחבת לבצל המיטגן, מרים קבוצה של טבעות ישר לפה. בזוית העין הוא קולט את העיסה של הבשר עומדת בצד. "צריך לבחוש כאן?" הוא שואל תוך כדי בחישה ומיד אחר כך "את מכינה מרק בצל?"

מרק בצל. באמצע השבוע הוא אמר לי פתאום שנורא מתחשק לו מרק בצל.. התשובה שלי עשתה אותו מרוצה. "אני יכול לבחוש גם את הבצל המתאדה?" שאל תוך שהוא בוחש וטועם ובוחש וטועם ושוב טועם, מבלי לחכות בכלל לתשובה שלי..

וככה מבלי להתכוון מצאנו את עצמנו מבשלים ביחד, אני חותכת והוא מערבב. הוא מתבל ואני משגיחה. אני מכינה את הכמויות והוא מוסיף את היין למרק. משם עברנו למלא את הפלפלים ממולאים והוא מינה את עצמו לאחראי על הרוטב, ובסוף הוא מעך את תפוחי האדמה לפירה שנימוח בפה..  ותוך כדי, אנחנו מדברים ובוחשים ומתבלים וצוחקים ומערבבים ומתווכחים על הטעמים אם יש מספיק מלח או שצריך עוד... ולוגמים מן היין.. שעושה מצב רוח טוב כל כך ..

ומן הכיריים הורדנו את כל הסירים לשולחן וכשהכל עוד חם מהביל ישבנו לאכול...

ואחר הצהרים הגיע האורח שכל כך ציפינו לו.

וכשהוא אמר שהוא נשאר לישון שמחנו.

ויותר עונג שבת מזה אי אפשר היה שיהיה.