השבוע הוחלפו הקידומות של מספרי הטלפון הסלולרי ומצאתי עצמי במצב בלתי אפשרי.

הטלפון הנייד שלי מצלצל ואני לא מזהה מי מתקשר. הטלפון שלי הפסיק לזהות שיחות. מצאתי עצמי מקבלת טלפונים מאנשים לא מוכרים. חלק מהם מאד מוכרים וקרובים – אבל מי זוכר מספרים?

לענות? לא לענות?

מי זה מחפש אותי?

לקח לי זמן להפנים את המחשבה שהמתקשרים מוכרים לי, אבל אני רגילה לזהות אותם בשמם ולא באמצעות מספר הטלפון.

חושבת איך לפתור את הבלאגן הזה... הכי מהר שאפשר.

אבל, לא יכולה שלא להרהר במהפכה הגדולה שחוללו הטלפונים הסלולריים בחיים שלי, שלך, שלנו.

פעם היה רק טלפון בבית או טלפון בעבודה.

הייתי זמינה רק בזמן שאני בבית.

אם לא הייתי בבית – אי אפשר היה לדבר איתי, רק להשאיר הודעה.

את כל שיחות הטלפון ניהלתי מן הבית.

ההפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי היתה ברורה. בבית מדברים בטלפון בחוץ לא. אם צריך משהו דחוף יש טלפונים ציבוריים. זוכרים את האסימונים? מהם נשאר עד היום רק מטבע הלשון "נפל לו האסימון". עוד מעט כבר לא ניתן יהיה להשתמש בביטוי הזה כי הדור שגדל היום בקושי יודע מה זה טלכרט..

והיום? הכל טושטש לגמרי. הטלפון שהולך איתי לכל מקום, הפך את עניין הזמינות למשהו אחר.

הוא נמצא איתי בכל עת ולכן באופן תיאורטי אני זמינה כל הזמן. השליטה על הזמינות היא בידי. ארצה – אהייה זמינה. לא ארצה – מכבה את המכשיר, משתיקה את הצלצול. תמיד קיימת האפשרות לשלוח הודעת SMS. לא פעם אני מוצאת עצמי מתנצלת על שלא הייתי זמינה... כאילו זה מובן מאליו שאני צריכה להיות זמינה כל הזמן.

ומה עם קצת פרטיות?

היטשטש לו גם הגבול בין הפרטי לציבורי. הכל נעשה ציבורי. כולם מדברים בטלפון בכל מקום, בכל זמן ובכל עת. 

הפירוש המעשי של טשטוש התחומים הזה הוא שאנחנו מתבקשים (שימו לב, מתבקשים...) לכבות את הטלפונים לפני הסרט, הקונצרט, ההצגה, ההרצאה, הדיון, הסדנא...

כולם מדברים בכל מקום על הכל. שיחות שפעם נחשבו לצנעת הפרט, אפשר לשמוע בכל מקום. תסעו פעם ברכבת, באוטובוס או במונית ותוכלו לשמוע את האמא בודקת אם בנה הכין שיעורים, מזהירה שלא ירביץ לאחיו, מסדרת את ההסעות לחוגים. שיחות של זוגות נאהבים על מה שהיה ומה שיהיה ושל כאלה שכועסים, שיחות בענייני עבודה, עיסקאות, פגישות, בילויים, חיזורים, התרגזויות ופיוסים...

מדברים על הכל בכל מקום, בכל עת. הכל היטשטש. הפרטי הפך לציבורי וכולם חוגגים את המציצנות לשמה.

ועוד לא דיברתי כאן על מה זה עושה לנו בנושא ה"דחוף".

אם אנחנו זמינים כל הזמן אז כל דבר הופך להיות דחוף ומיידי ו"לעכשיו" ו"לאתמול"...

בקיצור, קצת איבדנו פרופורציות...

ומודה שגם אני.

תסתכלו לאיזה לחץ נכנסתי בגלל שאני לא מזהה מי מתקשר אלי.

כבר הערב אני יושבת ומתקנת את כל מיליון המספרים ששמורים בזיכרון של הטלפון שלי, שלא תתפסו אותי עוד פעם במצב שבו אני לא יודעת לזהות מי מתקשר אלי....