עוד מעט כבר שלושים.

קודם חשבתי

שאחרי שלושים ימים

אדע כבר להשלים

אז כן, אני יכולה לסכם ולומר

יש סוג של השלמה

אני רואה דברים בצורה שונה

אבל,

כאב הפרידה הוא אותו כאב

והגעגוע נשאר כל הזמן

והזמן בינתיים עוד לא עשה את שלו

החור נשאר

ועוד קשה לי להגיד שאמא שלי איננה

וקשה לי לחשוב שהיא כבר לא תחזור יותר

אני לא רוצה שהגעגוע יפסק

אני לא רוצה להפסיק לזכור

אני רוצה לאהוב ולזכור אותה באותה עוצמה

ולחשוב שהיא שותפה

לכל מה שאני עושה

ויחד עם הרצון לזכור

ויחד עם הגעגוע

אנחנו מתכוננים לפרק את הבית

הבית של אמא שלי...

איך מפרקים בית?

מתחלקים? מחלקים? תורמים? מוכרים? זורקים?

נראה לי שזה תהליך בפני עצמו.

הרבה רגשות מעורבים פה.

יש תחושה של התרופפות.

כאילו החוט המחבר אבד לנו.. נצטרך לקשור אותו מחדש.