אני משתתפת בקבוצה מקצועית שנפגשת אחת לתקופה.

כל אחד מהאנשים בקבוצה עובד במקום אחר. לכאורה אין קשר עבודה בינינו, אבל כמו שאתם יודעים ארצנו היא קטנה וכולם שומעים על כולם וכך פחות או יותר כל אחד יודע בדיוק מה חברתו לקבוצה עושה (בגדול כמובן). הקשר מתקיים בהחלפת דעות, רעיונות, הצגת תהליכי העבודה, וכל זה משמש ללמידה הדדית. אנחנו גם מדברים על דילמות שעולות מן העבודה וגם מקווים שהביחד הזה יהפך לסוג של קבוצת תמיכה.

מישהי מנהלת את הקבוצה הזו. יוזמת את המפגשים, קובעת את התכנים, מנהלת את הדיונים ועוד... למובילת קבוצה כזו יש תפקיד. היא זו שמושכת בחוטים מאחור. היא משמעותית מאד בכל מה שקשור לקבוצה. היא יוצרת את 'זירת ההתרחשות', אבל מבחינת הקבוצה, עליה להיות בדיוק במקום ההפוך. לצמצם את נוכחותה הכי הרבה שאפשר, על מנת שלמשתתפים יהיה הכי הרבה מקום שאפשר. אנחנו קוראים לזה "להשאיר את האגו בבגאז''". היא צריכה לגרום לדברים להתרחש, לכוון, למשוך בחוטים, לנווט, אבל לא להשתלט. לצמצם את עצמה למינימום ההכרחי רק כדי שהדינמיקה הקבוצתית תתאפשר ותתרחש.

עד כה, המפגשים התקיימו באווירה טובה. היה שיתוף פעולה, היו פרגון והקשבה, אולי בגלל שזו היתה התחלה. אבל יש לי ניסיון ואני כבר יודעת, תמיד בהתחלה של קבוצה הכל בסדר כולם משתדלים להיות נורא נחמדים. יש לחץ של התחלה, של הנעת מהלכים, עסוקים ב'יש ובקיים' אוירה נהדרת של שיתוף פעולה. ההבטחה תלויה באוויר כאומרת "הפעם זה יהיה אחרת". אח"כ מתחילים הפיצוצים. בד"כ זה קורה מוקדם מהצפוי... גם הפעם...

לפני שבוע היה לנו מפגש. זה היה מפגש קשה. מתוח. סוער מאד מתחת לפני השטח.

המנחה. היה לה כל כך הרבה עודף אגו שזה היה מדהים. המון תוקפנות. לא היתה אווירה של הקשבה. המון נוקשות.

היא לא ידעה לוותר, לא ידעה לתת מקום. כל מי שדיבר היא מיד תקפה אותו בחזרה. בכלל לא הקשיבה. תוך כמה דקות היו בחדר הזה 2 מחנות: אלה שאיתה ואלה שלא.

היא שכחה את המקום שלה. האגו שלה תפס המון מקום בחדר. היו המון היעלבויות.

עד עכשיו אני לא מבינה למה המפגש הדרדר לאן שהדרדר. היא כנראה היתה בלחץ מסיבותיה שלה ואת הלחץ הזה היא הביאה איתה פנימה. לתוך החדר.

עבר כבר יותר משבוע מאז המפגש ההוא אבל אני עוד לא נרגעתי ממנו. אני עוד בהלם. ואני כועסת.

בהתחלה חשבתי לדבר איתה. אח"כ חשבתי לכתוב לה. להתעמת איתה.

חשבתי שהיא תיזום איזו שיחה לנסות להבין את מה שהתרחש שם. זה לא קרה.

בינתיים עבר לי קצת הכעס ואני צריכה לחשוב מה אני עושה עם זה להמשך. לפעמים צריך להשתמש בכעס להשגת עוצמה. עימות חזיתי הוא בזבוז אנרגיה.

אני יכולה להחליט לא לבוא לקבוצה הזו, אני לא חייבת להיות שם ותמיד אוכל למצוא תירוץ שישמע טוב.

אבל אני כבר יודעת שזו לא דרך טובה.

 נראה....