"לא יכול להיות" אמר כל מי ששמע את הסיפור. "זה נשמע הזוי יותר מהזוי". 
"אלה סתם סיפורים" אמרו האחרים. "אתן לא רציניות" אמר להן מישהו מאד קרוב.
אבל שתיהן ידעו את האמת.
בשקט בשקט הן ארגנו צוות חיפוש כזה שיוכלו לסמוך עליו, דאגו למכשירים מתאימים. ארגנו את המידע, אספו מודיעין, עשו סיור מוקדם, סמנו את השטח וקבעו את התאריך להתחלת הפעולה...
משלחת החיפוש גם היא עשתה עבודת הכנה מאומצת. היא למדה את השטח, את הטופוגרפיה, את דרכי הגישה, בדקה מהם המכשולים העומדים בדרך, עקבה אחר תנועת הבאים ויוצאים ובחרה את הזמן מתאים לפעולה.

וכך, עם הנץ הבוקר, בשעה 10 התחיל המבצע הסודי לאיתור המטמון הסודי ומשלחת החיפוש התחילה בחיפושים חשאיים (שלא לעורר את חשדות השכנים) אחר האוצר.
2 קצינים בכירים וחתיכים (טוב, לא כל כך... אבל זה מתאים לסיפור) הגיעו עם מכשיר רב עוצמה (שלא ניתן לחשוף את פרטיו) לשטח שסומן מלכתחילה.
לא היתה להם מפה, רק ידע שאספו מאנשים שזכרו את הסיפור, זכרו את הנסיבות אבל לא ידעו להצביע בוודאות על המיקום המדויק.
הם פתחו בסריקה מאומצת שנמשכה זמן רב (אולי חצי שעה..), תוך שהם נעזרים ברמיזות של אנשים ש'ידעו משהו' ושיחות טלפון לכל מי שאולי בכל זאת יודע משהו, ולאחר כל מיני צפצופי שווא שהמכשיר השמיע ושהתגלו כהטעיות (כנראה שזה תוכנן מלתכחילה בצורה מתוחכמת), פתאום, במקום מאד מסויים, המכשיר הסודי השמיע צפצוף מסוג אחר...
הם עצרו. הקשיבו שוב לקולות העולים מן המכשיר. משהו אמר להם שזה כאן. הם התחילו לחפור לעומק. האדמה היתה ספוגת מים מן הגשמים האחרונים, דבר שלא הקל על החפירה אבל אחרי כמה דקות מאומצות, הרגישו משהו קשה שלא ניתן לחדור בעדו. עבודת ידיים מאומצת לעומק הבוץ חשפה את המטמון.
בתוך סיר (כד של חלב?) עטוף במספר עטיפות ובסוף בתוך שקית ניילון (זה אומר משהו?) היה אוצר הזהב ספון  ונחבא מן העולם...
משנחשף לעין כל, צבעו של הזהב היה נוצץ יותר מכל מה שנראה עד כה לעין.....
ההתרגשות היתה גדולה מאד ומכופלת
גם בגלל האוצר שנחשף וגם בגלל שהסיפור התברר כאמת..

וכל קשר בין הסיפור הזה לבין המציאות הוא על אחריות הקוראים ועליהם בלבד...